שווה סיפור: לא כל כך מהר

אני ואחי לא קרובים בגיל. אבל בתקופה האחרונה הפער מרגיש גדול מאי פעם. אני האח הגדול, חצי יובל מאחורי, ואילו אחי הקטן והיחיד, דודי, נמצא בשיאו של גיל ההתבגרות. יש לי עסק בתחנה מרכזית, חנות קטנה אבל מצליחה. אני בן אדם אחראי, שקול, רציני, לפעמים גם יותר מדי. דודי הוא ההיפך הגמור. החיים קלילים, אין דאגות, תן לצחוק וליהנות מהרגע.

דודי הכניס הרבה רוח חדשה ושונה לבית, שמחה ושובבות, אבל הקצב היה מהיר מידי, מבולגן, והרוח תמיד סחררה את כולנו. העול הזה הונח לא אחת על כתפי, הכבדות ממילא. הורי היו אנשי עסקים, טיסות היו דבר שבשגרה, ולעיתים קרובות גם נקבעו בהתרעה של שעות. כל אחד מהם היה בעסקים אחרים ובשליחויות שונות שעשו לאורך הקריירה הדיפלומטית שלהם, במדינות רבות בעולם.

בתחילה היתה מטפלת שהם שכרו, שתהיה ותשמור עליו בבית. אך ככל שגדל, והפך לאיש לא פשוט, הוא התנגד לכל פיקוח, והאופציה היחידה היתה – אני. מאז ומתמיד הייתי האח הגדול שמבין ללב ההורים, וכך הועבר אלי בכל פעם שרביט ההורות, וכמו שאמרתי, זה קרה בתדירות גבוהה מאוד.

החיים הללו מרמרו את אחי מאוד. הוא כועס מאוד על הורי, ובועט בכל הזדמנות, מכריח את כולם להכיר בסבלו. הוא יוצא עם חבר'ה שהלילה עבורם הוא מחצית היממה שבה הם מתפקדים, והתמורה בהתאם – לימודים הם הצד החלש שלו, והכל מריח מהוללות. הורי לא יודעים איך להתמודד עם זה, ולדעתי, הטיסות הן חלק מהצורך להשכיח את הבלגן מהלב המתייסר.

ערב אחד, אני יושב בחנות שלי בתחנה המרכזית, בחוץ יורד גשם, ומעטים האנשים הנכנסים פנימה. לפתע מתפרצת לחנות בחורה, עטופה מכף רגל ועד ראש, היסטרית, מתנשפת: "סליחה, אתה יכול לפתוח לי את המצלמות של החנות?", אני מביט בה, תוהה. "אחי השאיר את האופניים החשמליים שלו ליד החנות שלך לכמה דקות. כשהוא חזר, האופניים נעלמו. אלו אופניים חדשים לגמרי, הכי טובים בשוק, אני חייבת למצוא את הגנב מהר". אני מבין את הסיטואציה, אבל יודע שאי אפשר לפתוח מצלמות כך באמצע היום, ודאי לא כשיש עוד אנשים בחנות, ואני צריך לשרת אותם. לחפש במצלמות – לוקח זמן. "יש לי לקוחות, וזה גם ייקח זמן. אולי תפני לחנויות ליד, או למצלמות של הקניון?". היא הדפה את הרעיון מיד. "הייתי אצל כולם, הם רוצים שאבקש אישור משטרה קודם, ובשביל זה אני צריכה להגיע לנקודת המשטרה, וזה לוקח זמן. כל רגע הוא קריטי...".

אני מבין אותה, ונבוך. אין לי כרגע אופציה לעזור לה, ואני לא אוהב לומר "לא" לאנשים. אני מבקש שתשאיר לי את הפרטים שלה, ואעשה זאת בהקדם, ברגע שהחנות תתרוקן. מיואשת, היא משרבטת את המספר שלה ויוצאת, אומרת שהיא תלך גם למשטרה במקביל, מה שיהיה מהר יותר – יהיה.

כמה שעות אחר כך, אני מוצא את עצמי צופה במצלמות, מריץ לפי השעה המשוערת. עד מהרה זה מופיע מול עיני, בחור משעין את האופניים על קיר אחת החנויות הצמודה אלי. אולי דקה אחר כך רואים בחור ניגש לאופניים. הפנים מוסתרות קמעא, הוא ברובו עם הגב למצלמה. מביט באופניים, בודק אם הם קשורים, מציץ לראות אם מישהו מגיע, מתקשר למישהו ומנתק – ואז לוקח את האופניים ונוסע. יש לו מראה אופנתי מוזר להחריד. מכנסיים אדומים זורחים וחולצה צהובה. איזו סכלות זו, לגנוב כשאתה לבוש בבגדים שניתן לאתר גם מתוך הליקופטר.

שניה אחר כך אני קופא.

כי אני מכיר אדם אחד שלובש בגדים כאלה, מחפש תשומת לב. והאדם הזה הוא – דודי.

מכל האנשים בעולם, דווקא הוא? ודווקא עכשיו, כשהכל על הראש שלי?! מה אני עושה? אני לא מאמין שהוא הגיע עד לרמה הזו, אבל אני לא יכול להתעלם מהקול שאומר לי שכן, עם כל השטויות שלו זה לא מופקע כל כך.

המום, אני תופס את ידי בראשי. מחשבה מהירה עוברת לי בראש – תתקשר לבחורה, תבקש שתעצור את החיפושים, ותארגן לה משהו, שלא תגלה את אחיך. לא חסר לו עוד משהו להסתבך איתו.

אני מתקשר אליה ואומר לה שיש לי הפרטים של הגנב, ושלא תדאג, אני אדבר איתו ואחזור אליה. היא שותקת, אולי מרב הלם.

הטלפון הבא – לדודי, אחי. אני המום והיסטרי, לא מבין איך הוא העז לעשות דבר כזה. כשהוא עונה לי ב"הלוווווווווו" ארוך ואדיש, שמוציא אותי מהשלווה שאבדה לי, אני צווח עליו. "אתה נורמלי?! לקחת אופניים חשמליים ליד החנות שלי? מה נראה לך שאתה עושה?!". אני ממשיך לשאוג, כל הלחץ שלי מתנקז. דודי המום.

תחילה הוא מגמגם משהו, ואז משתתק. "תענה לי", אני צועק. "איפה האופניים? הבחורה רוצה לפנות למשטרה, בכוח אני מחזיק אותה! תגיד לי, ונגמור את הסיפור הזה". אבל דודי לא עונה. שתק. חסר אונים, אני חוזר לצעוק עליו. באותו הרגע דודי מנתק את הטלפון, והמכשיר הופך ללא זמין.

כל הלילה אני מחכה לו שיחזור, שרק יתן תשובה – אבל הוא לא בא. גם למחרת לא. הבחורה מתקשרת אלי שוב אחת לכמה שעות, מצפה.

אני לא מסוגל לעמוד בזה. מבקש ממנה פרטי חשבון בנק, ואומר לה שהגנב רוצה לשלם עליהם. היא אמרה בפה קפוץ את המחיר, סכום נאה. אני נושך את הלשון ומשלם לה מכיסי.

יומיים חולפים. דודי לא יוצר איתי קשר, לא עונה לי, ואני מתחיל להתייאש. ואז מצלצל הטלפון. "מדברים מבית החולים... אחיך נמצא אצלינו, הוא נפגע בתאונת דרכים כשנסע עם האופניים החשמליים שלו". אני קופץ וממהר אליו. יש לי הרבה מה לומר לו, אבל כשאני רואה אותו שוכב על המיטה חבוש כולו, גונח מכאב, אני מעדיף לשתוק. "זה היה עם האופניים שלי", הוא פולט מיד כשהוא רואה אותי. ה"מגיע לך" מהבהב מעיני למרות השתיקה שלי, ככל הנראה, כי דודי מסב את ראשו ממני באותו הרגע.

בחסד וברחמים, דודי יוצא בנזק קל, שידרוש רק אשפוז של כמה ימים. הבחורה עם האופניים מתקשרת אלי כמה פעמים. אני לא עונה לה, אין לי כוח עכשיו. כרגע אני עסוק עם אחי. עם כל הצער והכאב, אני צריך לעזור לו. רק שעם כל אותו הצער והכאב – הוא מתעלם ממני, פגוע.

אני מתרתח. איך הוא, ברב חוצפתו, עם כל מה שעשה לאחרונה, מעז להתגרות בי ככה, להתקרבן ולנצור את פיו כאילו אני זה שגנבתי ממנו את האופניים?! המריבה בינינו פורצת מהר מאוד. הטונים שלנו צורמים. אני מטיח בו את כל הכעס והתסכול שלי. הוא עונה לי בחריפות, משתולל מזעם, אחת האחיות מגיעה במהירות, מבקשת שאנצור את פי - אם לא, היא תהיה חייבת להוציא אותי מהחדר. דודי חייב לנוח.

הוא מביט בי בכעס עצור. אני לא מתאפק, ושואל בשקט: "איפה האופניים?". הוא בתמורה מסובב את ראשו. לא רוצה לדבר.

אחרי כמה שעות שאני יושב ככה מול קיר, אני יוצא מהחדר. מצר על כך שהיחסים שלנו התערערו, בעיקר כשהוא צריך אותי. אני יוצא לשבת בספסלים בחוץ, עובר על השיחות בטלפון שלא עניתי להן, ומגלה שהבחורה ההיא השאירה לי הודעה: "אני רוצה להחזיר לך את הכסף, האופניים חזרו לאח שלי כבר באותו יום. אשמח להסביר". אני מתקשר אליה מיד. היא מתנצלת ומספרת: "חבר של אחי ראה את האופניים בתחנה המרכזית, וזיהה אותם. הוא ניסה ליצור קשר עם אחי, אך הטלפון שלו לא היה זמין. הוא החליט לקחת לו את האופניים במשובה, כדי ללמד אותו לקח על ההפקרות. אחי לא ענה לו לטלפון, אז הוא השאיר לו הודעה שלא ידאג, כי האופניים אצלו, והוא מניח לו אותם במקלט של הבניין שלנו. אבל אחי לא שם לב לטלפון בכלל, וכשהוא לא ראה את האופניים – הוא מיד התקשר אלי, ומאז אני לקחתי את המושכות. הוא היה המום והצטער כל כך, שלא הצליח לתפקד בכלל. רק בערב הוא קיבל את ההודעה. הוא נשם לרווחה, אבל שכח לעדכן אותי... רק אחרי שהעברת את הכסף, וסיפרתי על כך לאחי, הוא נזכר ששכח לומר לי את הפרט החשוב הזה... מיד ניסיתי ליצור איתך קשר – אך לא ענית. אני ממש מתנצלת", היא אומרת. אני מהמהם משהו, ומנתק.

מה זה היה? אני המום ממה שהתרחש כאן. אחי לא גנב, חלילה. הוא עשה מעשה לא יפה, מתח כך את חברו והלחיץ אותו. אך החשד שהטחתי בו היה לחינם, ולא מתאים כלל. כאוב ומיוסר, אני נזכר בכל הרגעים שצרחתי עליו, הטחתי בו... והוא שתק, נכנס למגננה, לאטימות שאני מכיר. עכשיו אני חייב לבקש סליחה.

אני נכנס אליו שוב. הוא מביט בי, לא מבין למה חזרתי מהר כל כך. "סליחה, אחי", אני אומר לו. "אני יודע מה קרה באמת. הייתי מהיר ונחפז מידי".

הוא מביט בי, נראה המום.

"דודי, אני קונה לך אופניים חדשים", אני אומר לו. "הכסף כבר הועבר אלי...".