הנחש בעל שני מסלולי החיסול: הכירו את נחש הממבה

בצהרי יום לוהט בסוואנות של אפריקה, הרוח מזיזה בקושי את העשב הגבוה. ואז, כמעט בלי אזהרה, גוף מארך בצבע אפור־זית מחליק בין הגבעולים במהירות לא הגיונית. זה אינו חבל ולא ענף נופל, זו ממבה, הנחש שמכונה לפעמים "המוות השחור". זהו אחד היצורים היעילים ביותר מבין הנחשים הארסיים: מהיר, צנום וטעון בארס שיודע להרוג בשתי דרכים שונות – בזמן שהרפואה מטפלת רק באחת מהן.

הממבה אינו מין יחיד, אלא משפחה של נחשים אפריקאיים מהסוג Dendroaspis, שמונה ארבעה מינים. המפורסם שבהם הוא הממבה השחורה. למרות השם, גופה בדרך כלל אפור או בצבע זית כהה; השחור נמצא דווקא בתוך פיו של הממבה, שאותו הוא פוער מול טרפו עד שנדמה כמו מערת אימים. זהו הנחש הארסי הארוך ביותר באפריקה, והוא יכול להגיע לאורך של יותר מארבעה מטרים, ולהתקדם במהירות של מעל 12 קמ"ש למרחקים קצרים – מספיק כדי להדביק שחקן כדורגל לפני שהספיק להבין מה ראה.

הוא אינו מחפש בני אדם. הממבה השחורה הוא נחש יום, שחי בגבעות סלעיות, סוואנות ויערות דלילים, וצד בעיקר יונקים קטנים וציפורים. אבל בשילוב של מהירות, עצבנות טבעית וארס נוירוטוקסי חריף – מפגש של אדם לא מוכן עם ממבה עלול להפוך בשניות מתקרית קטנה, לאירוע חירום של חיים ומוות.ארס הממבה הוא קוקטייל מורכב של חלבונים ורעלנים שמכוונים ישר אל מערכת העצבים. זמן קצר אחרי הכשה, הקורבן עלול להרגיש נימול, חולשה הולכת וגוברת, קושי לנשום ובמקרים חמורים – קריסה של מערכת הנשימה והלב בתוך זמן קצר. בלי טיפול מהיר הכולל החייאה, הנשמה ונוגדן־ארס, הסיכוי לשרוד נמוך מאוד. שנים היה נדמה שהסיפור פשוט: ארס – נוגדן – הצלה. אבל מחקר חדש מראה שהמציאות מסובכת הרבה יותר.

צוות חוקרים בינלאומי, בהובלת לי ג'ונס ובריאן פריי מאוניברסיטת קווינסלנד, בחן את הארס של כל ארבעת מיני הממבה ואת היעילות של כמה סוגי נוגדני־ארס הנפוצים באפריקה. הם השתמשו ברקמת עצב־שריר של אפרוחים – מודל מעבדתי שמאפשר לראות בזמן אמת איך הארס משתק את השריר, ואיך הנוגדן מתמודד איתו.

כאן הגיע הטוויסט. עד היום התמקדו הרופאים בעיקר בסוג אחד של שיתוק שנחש הממבה גורם לו: שיתוק "רפה". זהו מצב שבו הרעלנים חוסמים את הקולטנים בשריר, כך שהאותות שמגיעים מהעצב לא מצליחים להפעיל אותו – כמו מפתח שמגיע לדלת, אבל מישהו מילא את המנעול בדבק. השריר נשאר רפוי וחסר תנועה. נוגדני־הארס הקיימים אכן טובים יחסית בנטרול הרעלנים האלה, וכאשר הם ניתנים בזמן – אפשר לראות במעבדה איך השריר חוזר להגיב לגירוי.

אבל מתחת לפני השטח הסתתר סיפור שני. חלק ממיני הממבה, ובעיקר הממבה הירוקה המזרחית, ידועים גם ביכולת לגרום לשיתוק מסוג אחר – שיתוק "עוויתי": במקום שריר רפוי, השריר נכנס להתכווצויות בלתי פוסקות, כאילו מישהו לחץ על דוושת הגז ולא משחרר. הרעלנים כאן פועלים בצד של העצב: הם גורמים לשחרור יתר של אצטילכולין או מונעים את פירוקו, כך שהשריר מופצץ בפקודות כיווץ.

החוקרים גילו שבפועל, אצל רוב מיני הממבה הארס הוא "דו־ראשי": הוא מכיל גם רעלנים לשיתוק רפה וגם רעלנים לשיתוק עוויתי. השיתוק הרפה מהיר וחזק כל כך, שהוא מסתיר את השיתוק העוויתי. רק כשהנוגדן מנטרל בהצלחה את השלב הראשון, פתאום מתגלה השלב השני – התכווצויות ועוויתות שהנוגדן כלל לא יודע לטפל בהן. במילים אחרות: טיפול טוב מדי בשכבה אחת של הארס עלול להוציא לאור שכבה אחרת, אלימה לא פחות.

עכשיו דמיינו רופא במרפאה כפרית במדינה באפריקה. מולו שוכב צעיר שהוכש מממבה. הוא נותן אנטי־ונום, רואה סימנים ראשונים של שיפור – הנשימה מתייצבת, השרירים מפסיקים לקרוס. ואז, אחרי כמה דקות או שעות, מופיעות עוויתות, כיווצי שרירים חזקים, סימנים לשיתוק מסוג אחר. עד לאחרונה, אפשר היה לחשוב שמדובר בסיבוך משני, או אפילו בתגובה אחרת לגמרי. המחקר הזה מציע פרשנות מטרידה יותר: ייתכן שזה פשוט החלק האחר של אותו ארס, שפתאום קיבל במה.

הסיפור מסתבך עוד יותר כשהמבט עובר מהמיקרוסקופ אל המפה. מסתבר שארס הממבה השחורה בקניה אינו זהה לארס של אותה ממבה בדרום אפריקה. נוגדן־ארס שמיוצר על בסיס ארס מאזור אחד עשוי לעבוד היטב שם – ולהיות הרבה פחות יעיל באזור אחר. ההבדלים אינם נובעים מרעלנים חדשים, אלא מאיזון שונה בין אותם סוגי רעלנים: כמו שני טבחים המשתמשים באותו מזווה תבלינים, אבל אחד שם יותר פלפל, והשני – יותר מלח.

מאחורי כל זה מסתתר סיפור מרתק של נפלאות הטבע. נחש הממבה נברא עם רעלנים לשיתוק רפה וגם רעלנים לשיתוק עוויתי. עם הזמן, כל מין מקומי של ממבה, שכלל וכיוון את תערובת הרעל שלו לפי הצרכים שלו – סוגי הטרף, טורפים אפשריים, הסביבה. התוצאה היא נשק עצבי גמיש ומותאם־מקום, שמקשה מאוד על הפיתוח של טיפול אחד פשוט לכל.

יש משהו כמעט אירוני בכך שדווקא ההצלחה הרפואית – היכולת לנטרל חלק מהארס – חושפת את התחכום המלא שלו. הממבה, כך נראה, נושאת בפיה שיעור צנוע על הגבולות של המדע: גם כשאנחנו בטוחים שהבנו את האויב, הוא עשוי להתגלות כשכבה אחת בלבד במערכת מורכבת בהרבה. בין אם היא מחליקה בשקט בין עשבי הסוואנה ובין אם היא נחבאת מאחורי זכוכית של גן חיות, הממבה ממשיכה להזכיר לנו שבמרוץ החימוש בין הטבע לרפואה – אנחנו עדיין לומדים את כללי המשחק.