עד היום היתה תפילת העמידה. מהיום – תפילת הישיבה

עלות השחר של חג השבועות – זמן מתן תורתנו. השעה 4:45 לפנות בוקר, באחת מסמטאותיה העתיקות של עיר הקודש צפת, נראים ארבעה אנשים כשטליתות צחורות על כתפיהם. התשישות שניכרת על פניהם מהלימוד הרצוף והמייגע שהסתיים זה עתה, אינה מונעת מהם להתאמץ לשאת בידיהם את הבחור הצעיר שיושב לו על כיסא פשוט, כשראשו מורכן מעט ועל פניו סומק קל.

אתם בטח תמהים לפשר המחזה המשונה, ועוד במיקום כה נידח, ובשעה שמוסיפה לתעלומה גוון מסתורי.

אכן, לא טעיתם, הבחור הצעיר, הוא מיודענו – משה אהרן.

ובכן. במסגרת התפקודית שבה הייתי בתקופה זו, כשבלבי עדיין ציפייה עיקשת שרגלי ישובו בתשובה – ו"יתייצבו על דרך טובה" לשוב לשמש אותי כתפקידן, כללי ההתנהגות שלי היו נוקשים וברורים, ולפיהם –

• חל איסור(!) להזדקק לחסדי בשר ודם לצורך התנייידות כלשהי.
• מעבר ממקום למקום יתבצע אך ורק בהליכה על הרגליים, ובשום פנים ואופן לא בישיבה.
• אם לא מתאפשרת התניידות בהליכה, היא פשוט לא תבוצע.

בתקווה כי תחת עיצומים אכזריים שכאלה, רגלי יקיצו מתרדמתן, וכך אשמור על הגדרתי כ"הולך רגל".

משכך, ביקורי בבית הכנסת, ובכלל ברשות הרבים, הצטמצמו לכדי מינימום הכרחי, כשאני נעזר ברכב שעמד לרשותי "להדביק את הפער" עד כמה שאפשר. אולם בשבת ויו"ט, כשלא היה באפשרותי להיעזר ברכבי, גזרתי על עצמי, מחוסר ברירה, להישאר בבית.

עם נתונים נוקשים שכאלה, אולי תבינו מה הטריד אותי בימים שבין פסח לעצרת.

מאז ומתמיד יצוקה בזיכרוני החוויה המתוקה של תפילת השחר של זמן מתן תורתנו, כשזו באה כ"יהלום שבכתר", אחר לילה שלם שבו אנו מדירים שינה מעינינו כדי להתמלא ב"חיי עולם", ולהידבק בנותן התורה. הלב, שהתמלא במשך הלילה בזרמים אדירים של אנרגיות דקדושה, נפתח כמעיין המתגבר אל מול מילות התפילה, מוצא מקום לפרוק ולבטא את האצור בו.

רגעי השיא נחלקים להם בין בתרי התפילה, אם אלה ההתייפחויות המרטיטות כשאנו מתחננים "והאר עינינו בתורתך" ומבקשים זכרנו ל"חיים של תורה", ואם אלה רגשות השמחה הפורצים מאליהם באמירת "ההרים רקדו כאילים" בהלל, כשהרגע המרכזי הוא בשעת קריאת עשרת הדיברות. בחלל האוויר ריח של מעמד הר סיני, התכלית שאליה ספרנו וכספנו במשך ארבעים ותשעה ימים.

הזיכרונות המתוקים האלו, שהם חלק מכל יהודי, מעלים בלבי חשש כבד ונורא שמא הפעם, לאור הנתונים העדכניים, אאלץ לוותר על כל זה, ולהתפלל את תפילת יו"ט בבית, כשאני בגפי, כשבתוך תוכי אני יודע שהחמצה כזו אני לא מסוגל לשרוד.

לפני שהספקתי להשיח דאגתי לאיש, לפתע משומקום, באחד הימים, אני שומע את אבא שלי מציע רעיון הזוי – לחגוג את חג השבועות הקרוב בעיר הקודש צפת.

עבורי היה זה לא פחות מ"חיוך מן השמים". כידוע לכולכם, העיר העתיקה בצפת רצופת בתי כנסת. וכשנאמר לי חגיגית, כי עבורי נבחרה בקפידה דירה הממוקמת במרחק מטרים ספורים מבית הכנסת, שמחתי הרקיעה שחקים, כשאני מבטיח לעצמי בסיפוק: גם השנה אזכה להתייצב בתחתית ההר, יחד עם כולם.

"מעלי יומא דעצרתא" [ערב חג השבועות] אני מסיים לארוז את חפצי. בשעת בוקר מוקדמת אני מדדה ברגלי אל הרכב. נסיעה של למעלה משעתיים לפני, צפונה, כשבעיני רוחי אני מפליג בדמיוני אל העיר הקסומה, שאליה אני קשור עמוק בחיבה יתרה. הניחוחות העתיקים המשתלבים להם עם "הוד קדומים" אפוף קדושה ומסתורין, חוויה מענגת לנפש לרוח ולנשמה, וכשזה מתוזמן ביום כה קדוש – חלום של ממש.

לאחר נסיעה של למעלה משעתיים, משתמו הפיתולים החדים במעלה הדרך צפתה, היעד נצפה לימיני. הרכב מצא את מקומו בחנייה הסמוכה, ואני מיהרתי לחזות במו עיני ב"ישועה הפרטית" שעבורה גמעתי מרחק כה רב. לאחר שהובלתי בהכוונת תושבי המקום אל הדירה שאותה שכרנו, ניסיתי לחפש בתמימות את בית הכנסת ה"צמוד" שהובטח לי, אך לשווא.

מתברר כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם". המרחק גדול מכדי לדדות אותו ברגליים המפונקות שלי. מטרים רבים וביניהם גרמי מדרגות לרוב מפרידים בין הדירה לבין היעד הנחשק – בית הכנסת.

תחושת אכזבה מרה מעלה בי חשד באי מי שאולי זמם עלי תרמית אכזרית כזו. ללא הרבה אפשרויות, אני מנסה לדחוק ולהסיח את דעתי מהמשבר החדש, ולו כדי לא להשבית את שמחת יו"ט.

אך לאחר כמה דקות של מנוחה ויישוב הדעת, ההלם הראשוני נרגע מעט, ואני מתיישב להכין את הנפש שלי לקראת הרפורמה הבאה.

לוותר על החלום המתוק שלשמו הרחקתי עד הנה – לא היה אופציה מבחינתי. ומאידך, זמן רב לטכס עצה לא היה לי. משכך, עדכנתי לעצמי את התכניה באופן מהיר ופשוט – תפילת שחרית בבית הכנסת, וייתר התפילות בבית.

אני מבין גם שמחוסר ברירה ארשה לעצמי להפעיל תקנות מיוחדות ל"שעת חירום", כאלו שינגישו לי סולם בטוח לרדת מהעץ. וכך אדרש לראשונה לעשות צעד נועז שלא היה בתוכנית – להשתמש בחסדי הבריות, ולהיות מובל לבית הכנסת כאחד הזקנים.

לא היה לי צילו של מושג איך מעכלים תבוסה כזאת, אולם כלמוד ניסיון החלטתי בקור רוח כי ישנם צעדים שלא בהכרח מתעכלים, פשוט מחליטים ועושים.

הלילה הקדוש עבר גם עלי בהתרוממות הרוח, שעה ועוד שעה של התגברות הרוח על הגשם, עד שבאו האנשים הטובים ואמרו לי "הגיע זמן של קריאת שמע של שחרית", כשבמקביל הגיע גם הזמן שלי לקבל עלי בפרטיות "עול מלכות שמים", ולהתיישב על הכיסא בדרך אל בית הכנסת, צעד ראשון וזעיר בעולמם של נכים.

בלב כבד ובחשדנות רבה אני מתיישב לראשונה על הכיסא, כשידיהם של הארבעה שסביבי אוחזות בו היטב, לא לפני שהם משדרים לי תחושת הרגעה, כשזו לי המראה ראשונה בחיי. הם יוצאים את הבית לכיוון בית הכנסת הפסטורלי של קהילת "מקרב". במשעולי הסמטאות הצרות משב רוח קריר ונעים של טרום הזריחה הצפתית – משיב נפש, אך אי אפשר להתעלם ממבטי הכבוש כלפי מטה, מעיד על תכונה פעילה בקרבי.

לאחר כמה דקות של "המראה", המסע הגיע אל סיומו. אני מוצא את עצמי בפתח בית הכנסת, נרגש. זה זמן רב שלא ראו עיני צורת בית הכנסת בזמנים של קודש.

לאחר כמה רגעים שבהם אפשרתי לעצמי לנחות אל הקרקע, התמקמתי לי בירכתי בית הכנסת, שם לבטח אינני בא בגבולו של איש. סביבי המולת התפילה המוכרת מימים שהיו, המתפללים עם הגוון הרחב שמאפיין את עיירת התיירות הטיפוסית, הנעימה המתוקה של שליח הציבור המנגן את "פסוקי דזמרא" בקול משתפך, והתחושה בתוכי – תתפלאו לשמוע.

מרגע לרגע, תחושת המרמור וההפסד מההרפתקה המוזרה שחוויתי בדקות האחרונות מתחלפת לה בתחושת עונג מתוקה שזמן רב לא טעמתי. אני נשאב כל כולי אל התפילה בתשוקה ובהתלהבות, משל היתה זו חוויה ראשונה בחיי.

לקראת רגע זריחת השמש, בשמיה הקסומים של העיירה הצפונית, הרקיע שהחל להתבהר, משתקף אלי מהחלון הרחב שלצדי מראה מרהיב כל עין עוצר נשימה, שאט אט מתמלא בפיסות קטנטנות של אור, קרני שמש ראשונות של שחר שמנפצות את החשיכה שבאופק, נשלחות אלי באופן אישי, מבשרות לי במקביל על רגעי הזריחה הראשונים שמתנוצצים כעת בתוככי הנפש שלי.

שליח הציבור מסיים את הקדיש האחרון של אחר עלינו לשבח. על השולחנות נפרסות מפות ניילון, נערכים ל"קידושא רבא" שלאחר התפילה, ואני מכריז לעצמי בסיפוק רב: בחמלת ה' עלי, גם השנה זכיתי לתפילת שחרית של חג השבועות בבית הכנסת, כשאני מציין בהתרגשות חריגה, כי הפעם זאת הייתה חוויה שלא תשכח ממני לעולם. טעם מסתורי ועילאי התלווה אליה, כנראה משהו שקשור איכשהו לתרחישים העדכניים בלבה של הנפש שלי, מותיר אותי עם "טעם של עוד"...

* * *

מזג האויר הקיצי הופיע בהדרגה. הטמפרטורות מטפסות להן בקצב עולה, עד שבשלב מסוים האוויר החם והסמיך ממלא את החלל, כשאותותיו משפיעים עלי באופן ישיר.

תסמינים נוירולוגיים נוטים להופיע או להחמיר בקרב אנשים עם טרשת נפוצה כאשר טמפרטורת הגוף שלהם עולה. מחקרים רבים העלו כי בתגובה לעליית חום הגוף – שיכולה לנבוע ממזג אוויר, מחלת חום או מאמץ גופני – מטופלים רבים עם טרשת נפוצה הולכים לאט יותר, עייפים יותר.

זה היה יום עמוס במאמץ גופני יתר על המידה, כשנוסף לזה מזג האויר שהקצין במעט, ומשכך, רמת הביצועים בהליכתי ירדה באיכותה לכמה שעות.   

שעת בין הערביים. הרקיע שנשקף אלי מבעד לחלון החל מחליף את גווניו נוטה לצבע כהה, מבשר לי על שעת המנחה שמתקרבת. מבט חטוף על השעון, השעה 18:45, חישוב מהיר מעלה כי נותרו לי מספר דקות עד לתחילתה של תפילת מנחה בבית הכנסת "סוקלוב קאצק" ברמת אהרן, שם קבעתי את מקום התפילה שלי, נכון לימים אלו.

אני מתנער מעיסוקי, עוטה את החליפה, חובש את הכובע במהירות ופונה לכיוון היציאה מהבית, אל הרכב שממתין לי בחנייה. מנסה להדביק את הקצב, אך הרגליים בשלהן. דווקא ברגעים מלחיצים כאלה הן אדישות יותר מתמיד. בהחלטה נחושה להאט את הקצב. ובכל זאת במאמץ חריג, מצאתי את עצמי בשנייה האחרונה עומד מתנשף בפתח בית הכנסת, כשברקע קולו של שליח הציבור "ואנחנו נברך". התפילה החלה.

אמנם הצלחתי במרדף, אך כמה רגעים לנוח ולהסדיר את נשימותי לקראת תפילת העמידה לא נותרו לי, מה שגורם לי להחליט במהירות ובאופן חריג שוב על "שעת חירום".

"תפילת שמונה עשרה", המכונה "תפילת עמידה", תתקיים היום – באופן חד פעמי! – בישיבה על הכיסא.

התפילה החלה, כשמרגע לרגע אני נזכר בטעם המתוק והערב שבתפילה, שהיה מנת חלקי עד לא מכבר, והנה הוא צף ועולה בי דווקא ב"דיעבד" הזה.

משתמה לה תפילת מנחה, כשלראשונה אני אומר את "עושה שלום" ביושבי על מקומי, ללא שלוש פסיעות לאחור כנהוג, בזמן שנותר לי עד תפילת ערבית החלטתי לכנס ישיבת קבינט פנימית. הדיון – מצב תפילת העמידה שלי, לאן?

מאז הניתוח שעברתי, שמטרתו הייתה לרכך את שרירי הרגל מנוקשותם, אכן רגלי נעשו מחד רכות יותר, אולם מאידך – חלשות יותר, כתוצאה מכך, העמידה על הרגליים החלה להיות קצובה בזמן מוגבל. בעקבות זאת תפילת העמידה הפכה למועקה של ממש, עד שכמעט אבדתי את הטעם בה, מתפילה לתפילה תחושת השחיקה מתגברת.

המעמד שהיה בעבר רווי חוויה רוחנית מתוקה ונפלאה, החל לקבל טעם קצת מר. כיצד תוכל הנפש להשתפך והלב להיפתח כשרגלי המיוסרות זועקות – מתי גומרים כבר? כיצד אוכל לטפס אל עולמות גבוהים ורמים, כשכל רגע אני מחכה כבר לסיים את הסיוט הזה?

על הרקע הזה התקיים הדיון, כשאני מזהה שוב את הסולם שהקב"ה הזמין לי כדי לרדת מהעץ הגבוה שעליו התעקשתי "לעמוד". הרוחות סערו. טענות קשות נשמעו, כמו: "רק זקנים וחולים מתפללים שמונה עשרה בישיבה - לא אני!", או "לך תדע, לאן זה עוד ידרדר אותי".  אך בסופו התקבלה ההחלטה הנבונה – לעת עתה, תם עידן תפילת העמידה. מכאן ואילך – תפילת הישיבה.

אכן ההחלטה הנבונה נתנה את אותותיה, כשמתפילה לתפילה מתעוררת בי התחושה המוכרת והמסתורית, הטעם המתוק והמענג שתקוע בגרוני עוד מחג שבועות האחרון, מציף שוב את חדרי הנפש שלי, נופח בי רוח של תחייה מחודשת, מעורר בתפילה שלי תאים עמוקים של תשוקה וכיסופים שהיו עד כה רדומים, מה שחיזק בי את צדקת הדרך.

אתם בטח מנסים להבין כיצד ניתן להתעלם כל כך מתחושת המרמור וההפסד שוודאי נוכחת בסיטואציות קשות כל כך, כיצד ניתן לתאר בערגה תחושות עומק מסתוריות בניחוחות של חירות, כשבד בבד אני צועד את צעדי הראשונים בעולמם של נכים.

ומה גם שדווקא בתיאור האחרון, שבו תפילת העמידה שלי שינתה את צורתה, תחושת "נזיפה" נוכחת ברקע באופן שקשה להתעלם ממנה.

אם נתבונן, מתוך שלל הרגעים הקדושים שאנו מוקפים בהם במשך היום, מהו הרגע שבו אנו באים "לעמוד לפניו יתברך" במובן הכי מוחשי, ללא ספק זה באותם רגעים שבהם אנו עומדים להתפלל תפילת שמונה עשרה, כשאז כל יהודי מתנתק לרגעים מעצמו ומכל הרפתקאותיו, ובא לעמוד לפני המלך.

ובמקרה שלי, שלא במקרה, בדיוק ברגע הזה שבו אני בא בתשוקה ובחפצה, ביגיעה ובמאמץ רב, לעמוד לפני יוצרי ובוראי ולמזוג כוס לפניו, הוא מורה לי על הכיסא שלצדי בפניה מפורשת, כביכול שופך לי קיתון על פני: "אינני חפץ שתעמוד, אלא דווקא שתשב לפני".

* * *

הכנעה.

המילה "הכנעה" גורמת להרבה מאתנו לנוע בחוסר נוחות על מקומנו, סיוט שחור ומאיים עוד בטרם ירדנו לפרטים.

הסיבה לכך היא התפיסה הטבעית, כי הנתונים החדשים והמטרידים שלעיתים נופלים עלינו ללא הזמנה הם האדונים החדשים והאכזריים שבאים למשול עלינו ולרדות בנו, מאלצים אותנו להיכנע אליהם, כשאז מנגנון ההתנגדות שלנו מתעורר ומפתח עוינות כלפי כל אזכור של המילה "הכנעה".

וכאן באה הבשורה הנפלאה, שאותה זכיתי לגלות תוך כדי הצעדים הראשונים של הכניעה, והיא זאת שהפכה את מה שהיה אמור להיות מר כלענה, למתוק בטעם של דרור וחירות –

הכניעה איננה אל הנתונים בעצמם, אלא אל מי שעומד מאחוריהם! אני לא נכנע למחלה כזו או אחרת, או לסימפטומים שבעקבותיה, אני נכנע לפני מי שאמר והיה העולם.

אני לא ננזף ממנו יתברך, אלא אני מקבל ממנו פנייה מפורשת ואישית לעמוד לפניו באופן שהוא יתברך חפץ בו.

"ישתחווה אל מול הדרך".