"לא שואל את בורא עולם כלום – רק אומר תודה": כוכב המוזיקה הטורקית מדבר על הכול

הוא נתמך על קביים, התנייד עם כיסא גלגלים, אבל זה לא עצר אותו מלפתוח בקריירה מצליחה. הוא היה עולה לאיטו אל הבמה ומתחיל לסלסל סולו עוצמתי. בליווי תזמורת מזרחית אותנטית, הוא היה נותן הופעה בנוסח טורקי אסלי, כזו שלא הייתה מביישת אפילו את הזמר הטורקי הנודע איבראהים טאטליסס.

השם של אבי כהן אולי לא אומר לכם הרבה, אבל ברחוב הישראלי של שנות ה-80 מעריציו הרבים קראו לו "כוכב המוזיקה הטורקית". שיריו הפכו ללהיטים גם בלי יחצ"נים וראיונות לתקשורת. הוא מעולם לא סיפר את סיפורו. "וזה למרות שרצו לעשות עליי סדרה בטלוויזיה", הוא חושף אחרי חמישים שנות קריירה.

אז למה עכשיו אתה מסכים להתראיין?

"נו, באמת", הוא נוזף בי, "אל תשווה לי את הידברות לכל ערוצי התקשורת האחרים. כאן אני יכול להיות בטוח שהסיפור שלי יוכל לחזק מישהו, לתת לו תקווה לחיים".

במוסד הסגור

כהן לוקח נשימה ארוכה לפני שהוא מתחיל לספר את סיפור חייו. "החיים שלי מסתובבים סביב מחלת הפוליו", הוא פותח. "זה שיתוק אכזרי ומסוכן שמופיע אצל ילדים, ואני נדבקתי בו בגיל שלושה חודשים. זו בעצם נקודת הפתיחה של החיים שלי".

מה אתה זוכר מהילדות? חוויות טראומטיות?

"כן. לא מעט חוויות עצובות עדיין תקועות לי בתוך הראש. ההורים שלי הכניסו אותי למוסד של ילדים חולים ליד שוק הכרמל בתל אביב. זה היה כמו מוסד סגור. המתחם היה מגודר לגמרי, וכמעט שלא יצאנו החוצה. רק כשהיינו בני 13 פתחו את הגדרות ואמרו לנו 'יאללה, לכו הביתה'".

התיאור שלך ממש מזעזע.

"היינו ילדים, הם עשו איתנו מה שהם רוצים. רק בכיתה שלי מתו שלושה ילדים על שולחן הניתוחים. צריך להבין דבר אחד: ההורים של פעם לא היו כמו ההורים של היום. אז היו מאמינים לכל מילה של הרופא - והרופאים תפסו על זה טרמפ ועשו ניתוחים על ימין ועל שמאל. עליי אישית הרופאים אמרו שלא אחיה עד גיל שבע. היום אני בן 70 – ואני עדיין חי".

זכורות לך גם חוויות טובות מהמוסד הזה?

"אני זוכר חוויה אחת טובה, ולמעשה היא הולכת איתי עד היום. לחוויה הזו קוראים אשתי. הכרתי אותה במוסד בגיל שנה, ומאז ועד היום אנחנו ביחד. מתוך כל הקושי והכאב שחוויתי שם - יש לי בהחלט על מה להודות להקב"ה: על האישה שלי, ועל המשפחה שהקמנו ביחד".

''הקב''ה נותן לי כוח''

בראש של אבא

מתי החלטת להיכנס לתעשיית המוזיקה?

"מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למוזיקה, אבל לקח לי זמן לפרוץ החוצה. אימא שלי הייתה הזמרת הראשונה שהופיעה במועדון אריאנה בתל אביב. אבא שלי אמנם לא אהב את מה שהיא עושה, אבל תכלס - גם לו הייתה משיכה למוזיקה. הוא היה מייבא תקליטים מטורקיה ויושב לשמוע אותם בסלון. בשעות הערב, אחרי שהוא היה הולך לישון, הייתי מעלים לו אותם ושומע את השירים אחד אחרי השני. לאט לאט התחלתי ללמוד את השפה, לקלוט את הניואנסים, לחקות את הסלסולים".

אז בעצם המשפחה דחפה אותך לקריירה מוזיקלית.

"תתפלא לשמוע, אבל ממש לא. אבא שלי לא הסכים. זה לא בא לו בטוב שהבן שלו ילך להופיע במועדונים כמו אשתו. יום אחד הוא אפילו אמר לאשתי 'אם אבי יתחיל לשיר, תהיה לך בעיה איתו'".

ובכל אופן החלטת לצאת לדרך.

"רק אחרי שקיבלתי אישור ממנו. זה קרה כשהוא קיבל התקף לב, ואני פחדתי שאוטוטו הוא עומד ללכת. אמרתי לאשתי: 'בואי נלך לבית חולים, נדבר איתו, נבקש ממנו אישור לשיר'. אם הוא היה נפטר בלי לתת לי אישור, לא הייתי שר כל החיים שלי. הייתי שומר על המילה שלו עד יום מותי. כיבוד הורים זו המצווה שהייתה הכי חשובה לי. לא אשכח איך עמדתי מול המיטה שלו, מול המכשירים, ואמרתי לו בבכי שזה החלום שלי. הוא הסתכל עליי, סימן לי להתקרב אליו ואז לחש לי בשקט: 'תעשה מה שאתה רוצה, אני איתך'. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שיצאתי מבית חולים כשאני עצוב ושמח בבת אחת".

כהן (באמצע) עם הזמר אלי לוזן (מימין)

"חייתי על טיפים"

כהן התחיל לשיר בתחילת שנות העשרים לחייו, אבל זו עדיין לא הייתה קריירה. "הייתי יושב לשתות במועדון על הטיילת של בת ים, ובין כוסית לכוסית לוקח את המיקרופון ושר. ככה, בסחבק. לא הייתי מקבל על זה שקל, אבל הרצון לשיר פרץ ממני. היו לי כמה חסכונות ששמתי בצד, וככה הייתי משלם על מה שאני שותה ואוכל.

"ואז הכסף התחיל להיגמר לי. הבנתי שכבר אין לי איך לשלם על האוכל במועדון, אז הפסקתי ללכת אליו. אחרי כמה ימים שישבתי בבית, כמעט נכנסתי לדיכאון. הייתי חייב להתפרק קצת, לחזור לשיר מול אנשים. הלכתי ומכרתי את טבעות הנישואין שלי ושל אשתי בשביל שאוכל לחזור למועדון. כשהתחלתי לקלוט שאוטוטו גם הכסף הזה מתחיל להיגמר, זה היה מאוחר מדי: הוא באמת נגמר".

התחלת כבר להבין שהמצב שלך לא טוב?

"כן, וזה באמת גמר אותי. יום אחד מתקשר אליי הזמר היווני הכי מפורסם באותם ימים, יאסו מאקיס. היה לו מועדון בחולון, והוא הזמין אותי לבוא ולשיר. ושלא תטעה, לא קיבלתי על זה שקל. הייתי חי על טיפים שאנשים היו זורקים לי".

וככה פרנסת משפחה?

"כן. לא הייתה לי ברירה אחרת. ואז פתאום הגיע חבר שלי, שהייתה לו מסעדה באלנבי, ואמר לי: 'בוא אליי, תתחיל לעבוד'. מאז הופעתי אצלו עשרים שנה ברצף, לילה אחרי לילה. זו הייתה מסעדה מפורסמת שכל המי ומי היו באים אליה. אני זוכר את שלישיית הגשש החיוור, את ירון לונדון וכל אנשי הבוהמה. אחד מהם נדלק עליי וסידר לי הופעה בתוכנית שכל המדינה דיברה עליה. מאז כולם התחילו להכיר אותי. שם פרצתי החוצה".

עם הזמר שימי תבורי

"לא מחפש רעש וצלצולים"

אחד מהלהיטים הגדולים ביותר של כהן הוא השיר "אל תשתה חבר יותר". לימים זכה השיר לקאברים של רוב זמרי המזרחית בישראל, ביניהם אבי ביטר ומשה כהן. במקביל לקריירה המוזיקלית שלו, פתח כהן מועדון מצליח בתל אביב. "ביטר וכהן היו יושבים אצלי. זה היה עוד בתחילת הדרך שלהם".

איך אתה מסביר את זה שאתה המקור לרוב השירים הטורקיים בישראל, אבל דווקא אלו שעשו להם קאברים התפרסמו ואתה לא?

"כי לא עשיתי רעש. לא חיפשתי את זה, לא אהבתי את זה. לא אשכח את הימים הראשונים שהתחלתי להופיע, לא היינו הרבה זמרים מזרחיים בשוק. היינו אני, זוהר ארגוב ועוד כמה בודדים. אפילו דקלון התחיל מאוחר יותר. כולנו היינו יושבים יחד, מופיעים יחד. עם זוהר הייתי מופיע בכל הארץ".

אז איפה נתקעה הפריצה שלך?

"אני לא פרצתי כמו כל הזמרים האלה כי אני בנאדם פשוט. תשאל את כל מי שמכיר אותי, זה מה שהוא יגיד לך. בטורקית אומרים 'כבוד לא קונים בכסף'. אני אדם צנוע. לא מחפש את כל הרעש והצלצולים מסביבי".

אולי בגלל זה לא התפרסמת? במובן מסוים, אולי זה מה שחיסל לך את הקריירה?

"הקריירה שלי לא ממש נגמרה. עד היום אני מופיע. לא עבדתי עם אף יחצ"ן בחיים שלי, ואף אחד לא סידר לי עבודות. תמיד הייתי לבד. כל ההצלחות שהיו לי בחיים הן רק בזכות הקב"ה, לא בזכות אף אחד אחר".

היום, כשאתה מסתכל לאחור, אתה לא מרגיש שפספסת משהו גדול יותר?

"לא, הקב"ה דואג לי. אני בטוב, לא חסר לי כלום בחיים. יש לי אישה, יש לי ילדים, יש לי משפחה. מי היה מאמין שאגיע לזה בכלל. הקב"ה שמר עליי, השאיר אותי בחיים, אז אין לי זכות בכלל להתלונן".

"רק להודות לקב"ה"

"אני רוצה לומר לך דבר אחד: אני כל כך מאמין בקב"ה, עד כדי כך שאני יודע בוודאות שאם לא הוא - לא הייתי מצליח בחיים. לא הייתי בריא כמו שאני בריא, לא הייתה לי משפחה כמו שיש לי, ולא הייתי שר כמו שאני שר. אתה צריך להבין: פוליו זו לא מחלה עוברת. אין דבר כזה להבריא מהמחלה הזו. אתה סוחב אותה איתך לכל החיים. אתה נשאר נכה לכל החיים. עכשיו המצב שלי הוא כבר פוסט-פוליו. זו החמרה. פעם הייתי הולך, היום אני על כיסא גלגלים".

מאיפה הכוחות להתמודד?

"חד משמעית מהקב"ה. הוא נותן לי ולאשתי את כל הכוח. עם כל הקושי שעברנו בילדות - כל מה שקורה לנו עכשיו מתקטן. זה כלום לעומת מה שעברנו בהתחלה. כל בוקר שאני זוכה לקום בו - אני מודה לבורא עולם. זה הוא שנותן לי עוד יום ועוד שנה. אני מודה לו שאני בכלל קיים אחרי כל מה שעברתי. אם לא השמירה שלו עליי, כלום לא היה לי בחיים האלה.

"לפעמים אני יוצא לטייל עם אשתי בכל מיני מקומות יפים, ואני אומר לה: 'היית מאמינה שנגיע לכאן?'. הרופאים אמרו עלינו: 'אלה עד גיל שבע מתים'. אגיד לך יותר מזה: פעם היו זריקות נגד פוליו, ולנו לא נתנו כי אמרו שחבל על הזריקה. רצו לעזוב אותנו למוות".

אם הייתה לך הזדמנות לשאול את בורא עולם שאלה אחת, מה היא הייתה?

"לא הייתי שואל כלום. במקום זה, הייתי אומר לו תודה רבה על הכול. תודה שאני רואה, תודה שאני שומע, תודה שאני מדבר. תמיד הייתי בשמחה ותמיד אשאר בשמחה. לא התמסכנתי אף פעם. תמיד הודיתי לקב"ה על הכול".

מה נותן לך תקווה?

"אנשים כמו הבן הבכור שלי. קוראים לו הרב ליאון כהן. הוא רב קהילה בבת ים, מוסר שיעורי תורה נון-סטופ, והוא הגאווה שלי. פתחנו ביחד את עמותת 'ברכת כהנים', ואנחנו עוזרים לאלפי משפחות נזקקות. מארגנים להן חלוקות של מזון, של פירות וירקות. לעשות חסד זה הדבר הגדול ביותר שקיים בעולם הזה".

מה החלום שלך?

"שאשתי תמשיך להיות בריאה, שהילדים יהיו לי בריאים תמיד, ושהקב"ה ימשיך לעזור לי בשביל שאוכל לעזור לאחרים. תפיסת החיים בעיניי היא שיש לך הכול אבל אין לך כלום. אין שום דבר שהוא שלך על מלא. כל מה שעלינו לעשות הוא להודות לקב"ה על כך שאנחנו בחיים. אנשים חושבים שזה מובן מאליו, אבל זה ממש לא ככה.

"יש אנשים שקמים בבוקר עם מחשבות רעות: את מי לעקוץ היום, על מי ליפול עכשיו. לך תגיד תודה שקמת בכלל. אם תרוויח חמישים שקל יותר או חמישים שקל פחות - זה לא ייתן לך כלום. באת לעולם - תודה לבורא עולם. אנחנו יכולים רק לקצר את החיים, לא להאריך אותם. אם נעשה מעשים טובים, אולי נגיע למכסת החיים שקבעו לנו. אם לא, אנחנו רק נקצר לעצמנו את החיים".