"את כל הזמן מנסה לשנות אותי, איך לא אתרחק?"

"אני מרגיש שיש לנו בעיית תקשורת חמורה", אמר אריאל.

"זה בדיוק מה שסיפרתי לך בטלפון, שהתקשורת בינינו תקועה ואנחנו לא מפסיקים לריב בלי הפסקה", הגיבה אסתר.

"אסתר, ספרי לי איך את מרגישה כשאתם מתווכחים?", פניתי אליה.

"מתוסכלת ומיואשת", שלפה אסתר את התשובה במהירות.

"כי מה היית רוצה שיקרה?", שאלתי אותה.

"אני רוצה שהוא יבין אותי ויראה כמה אני זקוקה לו בלי שאצטרך לבקש כל הזמן. נמאס לי שהוא נאטם ככה מולי, כאילו אני איזו אויבת שלו", הגיבה אסתר בעיניים דומעות.

"בטח, את כל הזמן מנסה לשנות אותי, איך לא אתרחק?", הרים אריאל את קולו ופנה אליה.

"בואו נעצור רגע ונראה מה קורה כאן. אסתר, כשאת אומרת 'אני רוצה שהוא יבין', זה מגיע מתוך ניסיון להשיג משהו ולשלוט במצב. אבל בואי ננסה רגע לעבור דרך מקום עמוק יותר, דרך מקום של כמיהה.

"כמיהה היא לא דחף או ציפייה, אלא פתיחות לקבל שפע מעצם קיומך כאישה. החוסר הזה שאת מרגישה זו לא חולשה, אלא כוח משיכה טבעי. כשאת מנסה למלא את החוסר הזה במאמץ, זה הופך מייד לתסכול. אבל אם תקבלי אותו כערך, הוא ימשוך מילוי בעצמו בלי מאמץ".

"אבל איך? אני מרגישה כל הזמן את ההמתנה הזו המתסכלת בגוף, כאילו אני כל כך תלויה בו…", אמרה אסתר.

"בשלב הראשון בואי ננסה לזהות את הרצונות. תרשמי לעצמך מה היית רוצה או לא רוצה שהוא יעשה, ואז ממש תנסי להתבונן בתחושת ההמתנה הזו, איפה את מרגישה אותה בגוף, ותזכרי שהיא בתוכך, ולא מגיעה ממנו, ולכן את גם יכולה לשחרר אותה.

"בשלב השני תתבונני בתחושות שלך – מה היית מרגישה אם זה היה קורה כמו שהיית רוצה, ותאפשרי לעצמך להרגיש את הרגש הזה ולחזק אותו.

"אריאל, אתה שומע את אסתר, ואתה מכיר על בשרך את העולם הרגשי העשיר שלה, שהוא משתנה ולפעמים סוער. אתה חווה את זה כביקורות או הסתגרויות מצידה…".

"וזו ממש בעיה", התפרץ אריאל.

"זו לא בעיה, זו תנועה טבעית שמחפשת מקום בטוח. כשאתה מנסה לפתור את ה'בעיה' הזו, או נמנע מלהתמודד איתה, אתה מגיב מתוך מקום מושפע. אתה צריך לעבור למקום של השפעה מודעת, ולראות אותה באמת, בלי להיבהל".

"איך אפשר? כשהיא מסתובבת ככה, כמו אריה, איך אפשר לא להרגיש מאוים? אוטומטית אני מנסה להגן על עצמי, ומסתגר".

"אתה צודק, זה באמת טבעי, אבל ההשפעה הרגשית שלך כגבר היא לא במעשים או במילים, אלא בראייה", עניתי

"ראייה?", אריאל הופתע.

"דמיין איך העיניים שלך מצליחות לראות מה קורה בתוכה, מה היא מרגישה בגוף ובלב, מה חסר לה ומה אתה לא מצליח לראות. אתה לא צריך לתקן כלום. רק להישאר נוכח ורגוע, בלי מגננה.

"ככל שתתייצב, ככה הסערה שלה תחלוף מעצמה, והיא תרגיש נראית ומקובלת, וזה יחזק את האמון ויפתח את הזרימה".

"אז אם אסכים לוותר על הרצון לשלוט, ואתחבר למה שאני זקוקה לו, זה בעצם ייתן לו מרחב להתחבר לרצון שלו?", שאלה אסתר.

"כן, כי כשאת תופסת את מקום הרצון שלו – את חוסמת את הרצון הטבעי הבריא שקיים בתוכו, וזה גורם לו לְרַצות אותך, או להתנגד, ושתי התנועות האלה מחלישות את הזוגיות. אבל כשאת מתמקדת בתחושות למה את זקוקה ופתוחה לקבל, אז החוסר הופך להיות מנוע רוחני.

"את לא צריכה לצאת ולהשיג את השפע, כי הוא כבר קיים. את רק צריכה להרגיש אותו זורם בגופך, כנוכחות ולא כציפייה".

"את יכולה לתת לי משהו פרקטי, שכבר אוכל לעשות כשנגיע הביתה?", שאל אריאל.

"תחזק את יכולת הראייה שלך. דמיין אותה בסערה, ותרגיש איך זה משפיע עליך. אחר כך, תשנה כיוון. שאל מה קורה בתוכה, ומה כואב לה. הישאר יציב. מדוד כמה זמן אתה מצליח להחזיק, ותרחיב ותגדיל את התנועה הזו. עצם הראייה השקטה, החומלת, היא ההשפעה החזקה ביותר. היא לא נובעת ממאמץ, אלא מנוכחות. ככה אתה לא נסחף לרגשותיה, אלא משפיע עליהם בעדינות".

"זה ממש נשמע כמו ריקוד. אני לא דוחפת, והוא לא בורח", אמרה אסתר וצחקקה.

"בדיוק. ככה הריקוד הזה יהיה הריקוד הזוגי שלכם, שמזרים את כל הקשר הזוגי, מלא חיות ובטחון".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן