פרשת ויצא מזווית שלא הכרתם: פירוש קצר ומרתק לשולחן השבת

בפרשת השבוע, פרשת ויצא, נאמר: "ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל ביתו באה עם הצאן ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (בראשית כט, ו-ז)

במדרש (בראשית רבה ע, יא), 'ויאמר להם השלום לו' ביניכם לבינו. 'ויאמרו שלום' ואי פטטין את בעי (אם אתה מחפש עם מי להרבות בדיבור) 'הנה רחל בתו באה עם הצאן', זה מה שלמדנו שהדיבור מצוי בנשים. 'ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה' - אמר להם אם שומרי שכר אתם 'הן עוד היום גדול', ואם שלכם אתם רועים 'לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו', עד כאן לשון המדרש.

מבאר ה"זרע שמשון" כי יעקב פגש את הרועים והוכיחם על התנהגותם, ויש להקשות על יעקב אבינו למה הכניס עצמו למידה זו שאינה ממידת דרך ארץ, שהאחד בא לגור וישפוט שפוט.

ה"זרע שמשון" מיישב את הקושיה באופן הבא: כיוון שהרועים אמרו ליעקב שאינם חפצים להאריך עימו בדיבור, הבין שהסיבה לכך היא שהם שכירי יום ששכורים לבעל הבית ואינם רשאים להפסיק מעבודתם ולגזול מבעל הבית אפילו רגע אחד, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן שלז סעיף כ): "יזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן", ועל כך טען כלפיהם: אם אכן אתם שכירי יום - 'הן עוד היום גדול', ואיך יתכן שאתם מתאספים כעת ומתבטלים מעבודתכם כמי שכבר סיימתם את העבודה היומית שלכם, היה לכם יותר לדקדק בזמן האבוד ממה שדקדקתם לקצר עימי בדיבור, ואפילו אם הבהמות שלכם ובחרתם שלא להתעסק עם אחרים באמצע העבודה, מכל מקום יותר היה לכם לדקדק בזמן מאשר לקצר את הדיבור עימי.

ביאור הדברים:

במדרש מוסבר שיעקב פונה לרועים ושואל לשלום לבן, אך הם עונים בקצרה ומסיטים אותו מיד לרחל, כי "הדיבור מצוי בנשים" - רומזים שאין להם זמן לשיחה. יעקב הבין מתשובתם שהם נמנעים מאריכות דברים משום שהם שכירי יום, שאסורים להתבטל מעבודתם אפילו רגע אחד, כפי שפוסק השולחן ערוך.

דווקא משום כך יעקב מוכיח אותם: אם אתם באמת שכירי יום שמקפידים שלא לבטל זמן - איך זה שאתם כבר יושבים ואוספים את הצאן מוקדם מדי, בזמן ש"עוד היום גדול"? אם העבודה עדיין לא הסתיימה, הרי שעליכם לעבוד ולא להתבטל. ואם מדובר בצאן שלכם - עדיין אין זה הזמן לאסוף את המקנה. כך מתברר שדבריהם אינם תואמים את מעשיהם, ויעקב מוכיחם לא מתוך התערבות שאינה במקומה, אלא מתוך הבנה שהתנהגותם אינה תואמת את כללי ההלכה ואת טענתם עצמם.