"יהודי ה-8.10": מיליוני אחים ואחיות מחשבים מסלול מחדש

1. ישבתי השבוע עם מילואימניק בן כ-35 שחזר מלבנון אחרי כמה סבבים בעזה ועוד אחד באמצע, ביו"ש.

הוא לא דיבר על עסק שקורס, ברוך השם, או על אתגרים בבית, אלא על משהו שעבורו לא צריך הד-סטארט של גיוס המונים: משמעות. הוא לא יכול ולא רוצה לחזור למשרד שלו עם הכיסא והמחשב ולהחתים כרטיס בבוקר בכניסה. יש כאלה שאולי מתגעגעים לשגרה, אבל לדבריו, רבים מרגישים שהם צריכים לחזור למשהו עמוק, גדול, משפיע. חבר אחד שוקל הסבה לרפואה, האחר לחינוך. עוד חבר שלו כבר יצא לחנך בעוטף עזה, במסגרת לא-פורמלית. הוא עצמו חושב שהסברה ישראלית בחו"ל היא המשימה הדחופה שלו.

לצד הסיוע וההכרה בצורכי המילואימניקים, לצד העיסוק בפוסט-טראומה ובעזרה לעסקים, זו הייתה שיחה מרעננת, אפילו מרגשת, שמעידה אולי על עידן חדש. אדם מחפש משמעות, מילואימניק מחפש משמעות.

2. וממש באותו הקשר, עוד קצת מהשפה החדשה הזו. השחקן היהודי-אמריקאי מייקל רפפורט ידוע בתמיכה שלו בישראל. השבוע פרסם פוסט שהוא הרבה יותר מפוסט. הוא העלה, לחשבון של 1.9 מיליון עוקביו, תמונה שלו עם תפילין, וכתב: "התחלתי להניח תפילין לפני כשנתיים. איזו תפילה יהודית יפה ועוצמתית. אם להיות כן, גדלתי בניו-יורק וחשבתי שזה מוזר כשאנשים אחרים עושים את זה. אבל עכשיו? כשאני מניח תפילין בבוקר, אני מרגיש מרוכז, טעון, ערני, מקורקע – כאילו אני יוצא מהבית עם שריון. עם ישראל חי".

רפפורט פרסם אינספור טקסטים של הסברה ישראלית כלפי חוץ, אבל כאן לראשונה עסק בהסברה יהודית כלפי פנים. הוא קיבל 33 אלף לייקים, ובטח גם אלפי הנחות תפילין שהגיעו בעקבות זאת. יומיים אחר כך פרסם עוד תמונה שלו עם תפילין, ביער, בטבעיות, כאילו היה זמר ישראלי מתחזק.

התופעה הזו מכונה "יהודי 8.10", היהודים בעולם שהתעוררו ביום שאחרי והחלו לחזור אל הזהות שלהם. היא שקטה, כי אין פה כותרות דרמטיות, אבל משמעותית מאוד. מיליוני אחים ואחיות מחשבים מסלול מחדש.

3. ראיתם את העצרת החרדית בבני-ברק? המילים האלה נכתבות לפני העצרת בירושלים, אבל אחרי העצרת בבני-ברק, שעליה בטח לא שמעתם. חבל. זה חשוב.

ג'ולי קופרשטיין, אמו של החטוף בר קופרשטיין, חלמה על העצרת הזו כשנתיים. בעלה טל, שנפצע בתאונת דרכים, רשם שיאים של גבורה נפשית וגופנית כשהצליח לעמוד על הרגליים וחזר לדבר, "למען בר".

באותו הזמן היא רשמה שיאים של עוצמה אימהית ויהודית, כשהובילה לחיבור חשוב ועמוק בין ציבור חילוני לחרדי. ראיתי אותה בשבתות, בחגים ובימי חול, כותבת שפה חדשה. בפעם האחרונה נפגשנו ממש לפני העסקה, כשהיא הובילה קבוצת סטודנטים וצעירים ששמרו ביחד את השבת הראשונה של השנה בירושלים.

בשעות הכי מתוחות אז, כשכולם התעדכנו מה עולה בגורל העסקה, ג'ולי אמרה: "העסקה שלי היא לא רק מול חמאס. הם הרי רוצים אותי חלשה, פסיבית, מיואשת. העסקה שלי, שלנו, היא מול ריבונו של עולם. יש לנו חלק בעסקה הזו: מי אנחנו, איך נתנהג, מה נעשה. כמה מאוחדים נהיה? כמה שמחים?".

ובמשך שנתיים היא דמיינה איך ייראה המסע הביתה: "כשבר יגיע, המסע שלנו הביתה יעבור דרך בני-ברק, העיר שלא הכרתי, אבל אימצה אותי והייתה לי לבית. אנשים לא מכירים באמת את הציבור הזה, לא רואים את הטוב שבו".

וזה קרה. אלפים ליוו השבוע את בר ברחובות העיר, שרים ורוקדים סביבו. הוא הגיע עם בני משפחה וחברים, ממש לא במראה חרדי, אל האולם של מועצת העיר, שם נשאה ג'ולי נאום מרגש. היא סיפרה שבמרכז הרפואי שיבא נתנו לה לישון ליד בר במלונית היולדות, והיא הרגישה שזה ממש מתאים. זו באמת לידה. בסוף רשימת התודות הודתה לעם ישראל, פשוט "על כל דמעה ודמעה".

ואז השיירה הובילה את הבחור הצעיר שעבד במסיבת הנובה ישר לביתו של הרב משה הלל הירש, ממנהיגי הציבור החרדי, לשיחה קצרה. הסתכלתי על ג'ולי מספרת לרב על השנתיים שעברה, וחשבתי שאחת כמוה יכולה באמת לגשר ולמצוא פתרונות.

סגן ראש העירייה שלמה אלחרר אמר באירוע: "בר, לא רק אתה חזרת הביתה. אתה מחזיר את כולנו הביתה".

הלוואי. השיח והשפה של החטופים שהתראיינו השבוע בשלל תוכניות וכתבות מעידים שהם עלו קומה. הלוואי שהם יעלו גם אותנו – בפוליטיקה, בתקשורת, ברשתות – ביחד איתם.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".