שווה סיפור: עולם חסד יבנה

כשחבר הציע לי לעבוד בסופרמרקט הגדול בעיר – הלכתי על זה.

אני רואה את עצמי כאדם ממוצע, אולי יש מי שיגיד "אפור", אבל אני חי בשלום עם עצמי ועם העולם. אני משתדל תמיד להיות בשמחה ולקחת את החיים הכי נכון שאפשר. בגלל כמה מגבלות רפואיות, לא כל עבודה התאימה לי, ולכן כשהוצעה לי המשרה הזאת – לקחתי אותה ברצינות. הלכתי להתראיין אצל מנהל המחלקה, בלב פתוח.

זו הייתה משרה באגף הבשר והעופות. בהתחלה הייתי קצב, אחר כך סדרן, ובהמשך גם עמדתי מול הסוכנים השונים, מתמקח על כמויות ומחירים. עשיתי את עבודתי נאמנה.

גיוון האנשים שפגשתי מדי יום החייה אותי. אני אוהב אנשים. אוהב לשוחח, להתערבב, לגעת בלבבות.

עם הזמן, המנהל האציל עלי יותר ויותר סמכויות. אחת המשימות החשובות הייתה לדאוג שמלאי הבשרים והעופות הטריים לא יישאר בסוף תוקפו. כלומר – לדאוג שלא תיתקע סחורה שפג תוקפה. לשם כך הוא נתן לי את האפשרות להוריד מחירים בהתאם למצב. וכך, כמה פעמים בשבוע מצאתי את עצמי מוריד מחירים לעופות ולבשרים שהתקרבו לסוף התוקף. זה היה מצב של "ווין–ווין": מצד אחד – העסק לא זרק סחורה לפח. מצד שני – לקוחות יכלו לקנות בזול. ובמציאות הכלכלית של היום, זו עסקה שווה ביותר.

בדרך כלל, ברגע שהייתי מוריד מחירים, אנשים ניגשו אלי לשאול, לברר, להתמקח. ואני? תמיד עניתי בסבלנות ובשמחה. בעיקר שמחתי לדעת שאני יכול לעזור לעוד יהודי.

באחת הפעמים ניגש אלי אדם נחמד ושאל על העופות שהוזלו. הסברתי לו. הוא הקשיב ברצינות, ואז, בלי ששמתי לב, התפתחה בינינו שיחה ארוכה. זה היה כחצי שנה אחרי פרוץ המלחמה. הוא סיפר לי שהוא מארח, בשתי יחידות דיור שיש לו, מפונים מהעוטף. הוא גם משתדל לדאוג להם למזון, כשמתאפשר לו. "העופות האלו", אמר, "הם ממש הצלה בשבילי".

התפעלתי ממנו מאוד. שאלתי לשמו ורשמתי את מספר הטלפון שלו. "אודי", הציג את עצמו. "נעים מאוד", חייכתי אליו ואמרתי: "אם תהיה סחורה מוזלת – אעדכן אותך". ואכן, בכל פעם שנשארה סחורה – התקשרתי, והוא היה מגיע.

בפעם השלישית, הוא סיפר לי בעיניים נוצצות על מיזם שהתחיל כמעט במקרה: הוא מבשל לחיילים בבסיסים, בעיקר לחיילים בודדים. המטרה – להרים את המורל, לתת תמיכה.

באותם רגעים ראיתי את הברק בעיניו – וקינאתי. משהו בו הדליק בי נקודה פנימית שלא ידעתי שקיימת. רציתי גם כן. רציתי להיות חלק, אבל לא הצלחתי להגדיר את זה במילים. המשכתי לזרום עם החיים, רק שבתוכי החלה לזמר ציפור קטנה שלא נתנה לי מנוח.

כשבוע לאחר מכן ראיתי את מוטי – אחד הסוכנים שלנו – מתהלך הלוך ושוב ליד המחסנים. פניו אדומות, ידו אוחזת בטלפון. כשסיים את השיחה, ניגשתי ושאלתי: "מה שלומך?".

הוא נשף, נשיפה ארוכה ולחוצה, ואמר: "נתקעתי עם כמות מוצרים גדולה. אני חייב מקום פנוי במחסן, ולא יודע איך להיפטר מזה".

מיד עלתה בי דמותו של אודי.

"יש לי מישהו שישמח מאוד להשתמש בסחורה שלך", אמרתי.

"מי זה?", שאל.

"תשמע, לא בטוח שיהיה לו כסף לשלם לך, אבל הוא מבשל למפונים ולחיילים. יש לו מטבח שבו הוא מפיק הכול".

מוטי חייך, מועך את הבדל בקצות אצבעות רגליו. "דווקא נשמע טוב. בשביל מקרים כאלה – אני מוכן להפסיד".

הרמתי טלפון לאודי, סיפרתי לו על מוטי והסחורה התקועה. היה מדובר על מוצרים שלא זקוקים לקירור, אבל תפסו מקום יקר במחסן. אודי שמח, נפגש איתו, שילם סכום סמלי, מה שהיה באפשרותו – וכך נגמר הסיפור. או לפחות כך חשבתי.

חודש אחר כך, פגשתי את מוטי ליד המחסן. הוא נראה מאושר.

"היי, מנחם", הוא אמר, וטפח על שכמי. "מה שלומך?".

"ברוך ה’, אתה נראה מאושר", החמאתי לו.

באותו רגע הגיע מנהל הסופר, טופח גם הוא, הפעם על כתפו של מוטי: "כל הכבוד לך, מוטי. היוזמה שלכם פשוט מרגשת".

עמדתי המום, ושאלתי: "על מה מדובר?".

מוטי הביט בי מופתע: "אתה לא יודע? אודי ואני השקנו מטבח שטח. אנחנו מגיעים לכל מקום שמבקשים, מבשלים לחיילים, למשפחות. עוד אנשים הצטרפו. זה נהיה מטורף". הוא הראה לי תמונות מהפעילות.

באותם רגעים, הציפור שבתוכי הפכה לתרנגולת צווחת. הבנתי את האור על פניו. הבנתי שגם אני רוצה. התחלתי לשאול שאלות, להתעניין. לא ידעתי לומר "אני רוצה!", אך נראה שמוטי הבין ונרמז.

"אולי תצטרף אלינו?", הציע.

"אשמח", פלטתי במהירות, מופתע מעצמי.

"יופי", אמר. "היום בערב תגיע. אני שולח לך כתובת".

בסיום המשמרת, אודי התקשר בעצמו: "אנחנו מחכים לך", אמר, מעדכן אותי שוב במיקום. הרגשתי טוב. מחכים לי.

בערב מצאתי את עצמי במתחם מאולתר – סירים ענקיים, ארגזים, מתנדבים מתרוצצים. לא היה זמן לחשוב. התחלתי לרוץ ממטלה למטלה, מתזז, מזיע – ומאושר. באותו רגע הבנתי: זה מה שחיפשתי כל חיי. חסד. זו משמעות שמחייה אותי.

היוזמות של אודי ומוטי נשאו אותי על כנפיים. המיזם הלך ותפח, צבר תאוצה. מוטי התרוצץ בין תורמים ויוזמות, אודי היה הלב הפועם בשטח. ואני? מצאתי את עצמי חלק בלתי נפרד. תומך, עוזר בכל מה שצריך, לא בוחל בדבר. זו היתה עשייה מבורכת מאין כמותה.

אחרי כל סבב פעילות – כל מבצע, כל עיניים בורקות של חיילים, כל חיוך של משפחה – הרגשתי שאני גדל מבפנים. לבי התמלא בסיפוק שלא הכרתי. התחלתי לגדול.

*

אבל הייתה עננה אחת מעלי.

בכל ערב חזרתי הביתה, וראיתי את מבטה של אמא שלי – מבט של ציפייה. היא כמהה ליום שבו אגיד לה שמצאתי את המיועדת לי. הייתי כבר "רווק זקן" במונחים המקומיים, והיא רצתה לראות נחת. הכאב בעיניה חדר אלי עמוק יותר מכל דאגה שלי לעצמי.

ניסיתי הכול – פגישות, שידוכים, הצעות. אבל אלוקים חשב אחרת.

המתנה היא לא דבר קל. השנים חולפות, והסביבה לוחצת. הדודים, הדודות, השדכנים – כולם שואלים, לוחצים. ואני? למדתי לשתוק, להתפלל, להאמין. יודע – גם אם מסביב חושבים אחרת, לא הכול בשליטתי, לאלוקים יש מסלול שהוא בוחר בשבילנו.

ואז, ערב אחד, כשאני סוחב ארגזי משקאות ומארגן שולחנות, ניגש אלי אודי וטפח על שכמי: "מנחם, אני רוצה להציע לך משהו".

הורדתי את הארגז, נעמדתי זקוף. "מה?", שאלתי.

"יש אצלנו מתנדבת במטבח. נראה לי שהיא מתאימה לך בדיוק".

הסמקתי. "נו, באמת, למה אתה חושב?", שאלתי בעייפות של מי שכבר ניסה ונכשל.

אבל אודי לא היה מוכן לוותר. עוד באותו ערב הוא ואשתו שכנעו אותי, נתנו פרטים, ושם – התחיל מסע חדש.

כך הכרתי את ליבי.

כבר בפגישה הראשונה הרגשתי חיבור אחר. זרימה. כאילו סוף סוף מצאתי.

ליבי היא בת יחידה לאם חד־הורית, שבשנים האחרונות הידרדרה בריאותית והפכה סיעודית. ליבי סירבה לשלוח את אמה למוסד, טיפלה בה בכל הכוח. גם כשהפסידה את מקום עבודתה כמורה, לא חיפשה תחליף. אמרה: "זה הזמן להיות עם אמא". חרף מחאותיה של אמה, היא רצתה להיות בטוחה שאמה מקבלת את הכי טוב שיש.

רק לאחרונה, כשהמצב של אמא החמיר ונדרשה השגחה רפואית צמודה, היא עברה למוסד בלית ברירה. לשם כבר לא ניתן לבוא בכל שעה, יש שעות מוגדרות, זמנים. וכך מצאה את עצמה ליבי בודדה, עם שעות נוספות בחוסר מעש, זמן פנוי שלא הכירה. חברות שכנעו אותה להצטרף להתנדבות במיזם של אודי – ושם היא נהנתה מאוד. היה לה סיפוק, היא התחילה לפרוח.

היה ברור לשנינו שזה זה. כאילו אלוקים רק חיכה לרגע הזה. אחרי האירוסין, ליבי הודתה: "חשבתי שאמצא מישהו עם תארים, קריירה. אבל מה שתפס אותי אצלך – זה הלב. הלב הענק שלך".

על פי דרך הטבע לא היה סיכוי שניפגש אי פעם, שנינו ממקומות שונים כל כך, רקעים אחרים, מנטליות, מגבלות רפואיות שקיבלתי במתנה. אבל אלוקים נתן לי ולליבי את האפשרות לראות את הלב אחד של השני, בלי מסכים או מסכות. רק לראות ולהיראות.

החתונה שלנו נערכה ליד המוסד שבו שהתה אמא שלה. היא שמחה, סוף סוף מתגשם גם החלום שלה. אמא שלי בכתה מהתרגשות. אבא עמד לידה, שומר, כמו תמיד שלא תתרגש יותר מדי, זו התמונה שזכורה לי: אבא ואמא יחד, זה שומר על זו – בשבילי. זה היה היום בו שתי אמהות ואבא זכו לקבל את הנחת שמגיעה להם. כמה חיכו, רק אלוקים יודע.

ואני? אני הבנתי סוף־סוף. כל הדרך, כל הסיבובים, כל ההמתנה – הובילו אותי לכאן. לראות איך החסד בונה עולם.