האם עדיף לחיות בבית ההורים, או שכדאי לי לצאת?

אני גרוש בן 30, וחי אצל ההורים. הם מפנקים, מעניקים ומכבדים, אבל אני לא יודע האם נכון לי לגור אצלם, או שמא זו נוחות "מסוכנת". איך אדע להחליט?

נתחיל בהגדרות. מתי הנוחות היא בעיה? כשהיא מונעת אחריות, והתמודדות עם אתגרים ועצמאות. כשהיא יוצרת זהות של "הבן של", ולא של אדם עצמאי.

מתי הנוחות היא לא בעיה? אם היא מצב זמני של "אסיפת כוחות", ומתכננים יציאה מסודרת לעצמאות, ואז כבר בתוך בית ההורים מייצרים עצמאות מסוימת.

השאלה החשובה היא לא אם נוחות היא טובה או לא, אלא האם היא מחלישה או בונה. כמו כורסה רכה ונעימה. השאלה היא לא אם היא נוחה, אלא האם נשארים בה יותר מדי, עד שמפסיקים ללכת. ההורים מעניקים, מפנקים, ודואגים לכל פרט, וזה מרגיש בטוח. אבל לטווח ארוך, האם הנוחות מחזקת או משאירה אותי תלוי?

נוחות יכולה להיות תחנת ביניים מצוינת, אבל היא עלולה להפוך בקלות לתחנת קבע שמונעת התקדמות.

לכן אין להיבהל מנוחות, אם היא חלק מתוכנית לעצמאות, אך כבר בבית ההורים חשוב להתנסות בהחלטות אישיות, בלי "אישור" מההורים.

לפעמים כדאי להתייעץ כביכול עם העתיד, לגבי ההווה. מה יהיה לנו טוב בעוד עשר שנים, הנוחות או העצמאות?

בבריאת האדם נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". העיקרון הוא שהאדם נברא כדי לממש את הייעוד שלו. העזיבה אינה ביטול הכבוד להורים (שהרי "כבד את אביך ואת אמך" היא מצווה נצחית), אלא מעבר מתלות לבניית זהות אישית.

הקב''ה אמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". לפעמים צמיחה רוחנית דורשת יציאה מהמרחב המוכר.

חז"ל אומרים (אבות א', י"ד) "אם אין אני לי – מי לי." עצמאות היא לא הפקרות, אלא אחריות לקיום התורה, לעבודה הרוחנית ולתיקון המידות. העצמאות היא תכונה מהותית כדי להיות שותף לקב''ה במעשה הבריאה, להעניק משמעות לבריאה ולהיות אחראי לעבודת ה' שלך.