אימו של שורד השבי איתן מור: "מתישהו הוא השלים עם זה שהוא ימות בעזה"

במשך 738 ימים חיה אפרת מור בין תקווה לייאוש. כל יום היה מאבק, כל לילה סיוט חוזר. בראיון ל"ישראל היום" שפורסם היום (שישי) סיפרה אימו של שורד השבי כי רק כאשר איתן ירד מהרכב של הצלב האדום, הבינה שהבלתי ייאמן קורה.

מור אמרה: "אני לא מעכלת, לא מפנימה עדיין שהוא באמת פה. הוא יושב לידי, אני קוראת לו בשם שלו והוא עונה. אני יכולה לגעת בו. זה בלתי נתפס. רק ברגע שראיתי אותו יורד מהרכב הרגשתי תחושת שחרור והרשיתי לעצמי להאמין שזה אכן קורה".

לצד האושר הגדול, מור לא שכחה את הביקורת הקשה שספגה משפחתה: "לא היה לי קל לקרוא מילים קשות מאוד שהופנו כלפינו, ובעיקר כלפי צביקה, שספג את מרבית האש". היא הוסיפה: "אני עשיתי עבודה פנימית להבין שזה שלהם. לרחם עליהם. העדפתי להשקיע את האנרגיה בדברים חשובים באמת, כמו החזרה של איתן הביתה. אבל זה כן פגע בי. אני לא רואה צורך להתנצל על האימהות שלי. הם צריכים להתנצל. אם היו באים אלינו הביתה, הם היו רואים משפחה חמה ואוהבת. צביקה בשום שלב לא הקריב את איתן. איתן אמר לו: 'אני יודע שאתה אוהב אותי ושאתה אוהב את המדינה, וזה לא סותר‘".

על השיחה בין בכיר חמאס לשובה של איתן סיפרה: "השובה אמר לבכיר, 'אבא שלו לא אוהב אותו ולא מפגין עבורו'. והבכיר ענה, 'אבא של איתן אוהב אותו והוא נלחם בדרך שבה הוא מאמין. איתן ייצא ראשון כי אבא שלו לא מאלה שמפגינים'. הם הבינו מה שפה בארץ לא מבינים". 

כשנשאלה על כך שאיתן שוחרר דווקא בפעימה האחרונה, השיבה: "מי שלא מפגינים בשבילו הוא לא נכס, זו האמירה המשמעותית. עצם זה שהוא אמר את המשפט זה מה שחשוב. אולי לא היה בכיר מספיק לקבוע מי יוצא מתי, אבל אותי טלטל המשפט 'אבא שלו אוהב אותו‘".

כעת, כשהיא החלה לשמוע מאיתן על מה שעבר, אפרת מבינה את עומק הסבל: "הוא עבר ארבעים מקומות בשבי, רוב הזמן מעל לקרקע. היו תקופות קשות מאוד, והוא עבר עינויים. היה שלב שהוא השלים עם זה שהוא יחיה וימות בעזה. אבל איתן אמר שגם כשהיה רעב זה לא כי הרעיבו אותו בכוונה. הוא היה בצפון עזה, ושם היה יחסית סביר. הוא סיפר כמה קשה היה לשרוד את היום-יום, כמה פחד מההפצצות. הייתה סיטואציה שבה השובה שלו חטף טיל והוא המשיך ללכת. זה היה כל כך קרוב. כל כך הרבה פעמים הוא היה על סף מוות".

איתן, כך היא מגלה, ניסה לשמור על שגרה ועל רוח: "כל ערב לפני קריאת שמע הוא אמר תודה. הוא אמר לעצמו: 'איתן, יש שבויים במצב הרבה יותר קשה ממך, תגיד תודה'. כשהיה לבד, לימד את עצמו ערבית. ביקש מהשובים שיכתבו לו את האותיות. הוא הגיע לרמה כזו גבוהה שהם נתנו לו לקרוא ספר בערבית. הוא אפילו לימד אותם להכין שקשוקה, כי הם שמו רק עגבניות והוא אמר להם להוסיף שום ופלפל חריף".

הרגע שבו פגשה בו לראשונה אחרי השחרור לא יישכח ממנה לעולם: "הילד שלי חזר מהמתים. הוא היה חיוור ודיבר בלחש. הדבר הראשון שעשה במסוק היה לקחת את השקית מהיד שלי ולומר 'אמא, את לא צריכה לסחוב'. התחושה הייתה כמו תחיית המתים ממש. היום הוא מתחזק, הצבע חוזר לפניו, והוא אפילו העיר לי השבוע: 'אמא, את לא אוכלת מספיק חלבונים‘".

אפרת ציינה כי עברו הכנה לקראת השובו של איתן: העשו לנו זום הכנה לפני החזרה מהשבי, וזה היה חיוני. דיברה איתנו עובדת סוציאלית והכינה אותנו לכך שהשבים לפעמים מדברים על השובים שלהם בהערכה. ברור שאני רוצה שכל מי שהחזיק בבני יחוסל, אבל אני מנסה להבין את הנפש שלו. הם היו תלויים בשובים שלהם לחלוטין. מזל שהכינו אותי לזה".

על הביקורת כלפי פעילותה ועמדתה הציבורית אמרה: "צביקה חייב להמשיך בשליחותו, אני מרגישה שהקב"ה רצה מאיתנו את השליחות הזו. אני מבינה גם את מי שחלקו עלינו. אני אמא, ואני יודעת מה זה רגש. אחד הילדים שלי אמר פעם: 'מצידי שימסרו את ירושלים, העיקר שיחזירו את איתן'. אני מבינה את זה, אבל צריך גם אחריות. הלחץ הצבאי הוא זה שהביא את העסקה שהחזירה את כולם יחד".

למרות הביקורת, היא מדגישה: "פעלנו מתוך אהבה לבן שלנו ומתוך דאגה. העסקאות לא נעשו בגלל טוב ליבו של חמאס, אלא בגלל הלחץ הצבאי שהופעל עליו. כשהודיעו על ששת החטופים שנרצחו - לא תפקדתי כמה ימים. המציאות הזו מורכבת. מלחמה היא דבר שיש בו סיכונים, ונהרגים אנשים, גם חיילים"".

כעת, כשהשקט מתחיל לשוב, היא הודתה שגם היא נזקקת לטיפול: "בהתחלה אמרתי שאני חזקה, שאני לא צריכה. ואז הרגשתי שהדמעות חונקות אותי והחלטתי לא לחכות להתפרק כדי להתחיל לטפל. זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי".

בסוף, היא חזרה אל רגע הפגישה הראשון עם בנה: "הדבר הראשון שהוא אמר היה 'אני מודה להורים שלי'. אחר כך חזר ואמר: 'תמיד התגאיתי והשווצתי בחינוך של ההורים שלי'. אחרי כל מה שעבר - לשמוע את זה, זה הנס הכי גדול".