מה שלמדתי מבני בן השנה: 5 כללי הברזל שלי לאימהות אמיתית

כל אמא חדשה שואלת את עצמה את השאלה הקריטית הזו: 'מתי מתחיל גיל החינוך של ילדיי, ואיך אפשר לעשות זאת מבלי לגרום לנזק'?

לפעמים נדמה לי שהילד שלי, בן השנה, נשלח לחנך אותי, לא פחות ממה שאני אמונה על חינוכו, כבר מהגיל הזה. הוא אמנם עדיין לא יודע לדבר, אבל הוא מבין - הכול. הוא קורא אותי טוב מאוד, ויודע מתי אמא לא מרשה, במה אסור לגעת ומה יגרור את המילה המתנגנת והמתמשכת בצליל הקבוע של 'לא'... אבל הוא בודק, והבדיקות שלו מלמדות אותי יום אחר יום מה זה להיות אמא קשובה - לא רק עם האוזניים החיצוניות, אלא עם האוזניות הפנימיות שלי. 

לשמוע עם האוזניים הפנימיות זו אולי אחת היכולות הכי עדינות, וגם הכי נדרשות באימהות. הרי קל מאוד לשמוע את הבכי, את הצעקה, את הצליל החד של צעצוע נופל או את ה"לא" שלי, שנאמר לפעמים יותר מדי פעמים בחלל החדר, וגורר אחריו את נענוע הראש המתוק ביותר בעולם, שבני הקטן למד כבר לעשות. 
אבל מה עם כל מה שנאמר בשקט? מה עם הדברים שאי אפשר למדוד בעוצמת דציבלים, אלא רק בעומק הקשר? האוזניים הפנימיות הן אלה ששומעות את הניואנסים, את מה שמתחבא בין ההברות, את הנשימה הקצרה של תסכול על משהו שהוא לא מצליח, את מבט העיניים שמבקש חיבוק, את ההשתהות הקטנה שמסגירה עייפות או פחד, את ה"גוף" שמדבר, גם כשהמילים עוד לא קיימות.

להקשיב עם האוזניים הפנימיות זה אומר לעצור את האינסטינקט להגיב מיד, ולשאול רגע את הלב: מה הוא מנסה להגיד לי עכשיו, באמת? לשמוע את הצורך העכשווי שמאחורי התנהגות כזו או אחרת. 

כשהוא זורק משהו, אולי הוא בודק גבול, אבל אולי הוא פשוט אומר: “שימי לב אליי” כשהוא בוכה בלי סיבה ברורה, אולי הוא לא רעב ולא עייף אלא פשוט מוצף מ'אובר' גירויים חדשים, שגורמים לו להתחפר בתוך החיק של אמא, ולהריח את הריח המוכר שממנו הוא יצא לראשונה לעולם. 

וזה ההבדל הדק והעצום שבין אמא שמגיבה, לאמא שמבינה. אולי זו הסיבה שאני מרגישה שהילד שלי באמת מחנך אותי, כי בכל יום הוא מאלץ אותי לחדד את היכולת הזו, להקשיב פחות למה שנשמע, ויותר למה שמורגש.

אז הנה חמישה כללים קטנים שהפכו אצלי ל”חוקי ברזל” בבית שמנסה לגדל ילד באהבה ונתינה אינסופיים, אבל גם לחנך אותו לגבולות: 

1. עקביות היא אהבה בתחפושת

כשאני אומרת 'לא' ארוך היום אבל מוותרת על אותו הדבר מחר - אני מבלבלת את הבן שלי, והוא לא ילמד מזה מהו הגבול הנכון שיש לנו בבית. עקביות זה שם המשחק, גם אם היא מתלבשת בכל יום בתחפושת אחרת. כשאני עומדת במילה שלי, ועקבית ב'לא' שלי, הבן שלי יבין שאם אני אומרת לא, אז אני רוצה לטובתו. 

2. לומר “לא” בלי לאבד את הרוך

פעם חשבתי שחינוך חייב להישמע סמכותי, עם הקול הגבוה הזה שמדגיש 'לא'. לאט לאט אני מבינה שהחוזק, לא פעם נמצא דווקא בצליל השקט והמחוייך. אני לא צריכה להחדיר בבן שלי פחדים מה'לא' הגבוה. מספיק לי שהוא יבין שיש כאן צליל קצת אחר, וכשהוא ילמד את הצליל הזה, זה יהיה הסימן שלנו למשהו שאסור לגעת בו. 

הגבולות שלי הם לא כדי לשבור את הרוח שלו, אלא כדי לשמור עליו במסגרת יציבה. 

3. לתת לו לנסות לבד גם כשנשפך

לפעמים אני רוצה פשוט “לעשות בשבילו”, כדי שזה יהיה מהר, נקי, נכון. כל האימהות נופלות בטעות הזו.

קל לנו הרבה יותר לעשות בעצמנו, כבר מגיל צעיר. אבל אולי צריך לקחת נשימה עמוקה כשהכפית נופלת, ובכל זאת לתת לו להתעסק לגמרי בעצמו עם האוכל, גם אם המים נשפכים והחולצה מתלכלכת בפעם המי יודע כמה היום. אולי אני זו שצריכה להבין שבכל פעם שהוא מנסה לבד, הוא בונה לעצמו ביטחון עצמי שאף מבוגר לא באמת יוכל להעניק לו מבחוץ. 

כך קרה ממש לאחרונה, כשראיתי אותו זוחל במסדרון 'מבסוט' מעצמו. הייתי בהלם. הבנתי שהוא לימד את עצמו לרדת מהמיטה, ועכשיו, בכל פעם שהוא מצליח לגמרי לבד לעשות את זה - הוא נעמד ומוחא לעצמו כפיים על ההישג. זה מביא אותי לשלב הבא: שבחו את הטוב גם כשהוא קטן. 

4. לשבח את הטוב גם כשהוא קטן

הילד שלי מלמד אותי לראות את הדברים הקטנים, ולא רק להודות עליהם אלא גם לשבח אותו על כל הישג הכי קטן. הירידה מהמיטה, היכולת לאכול לבד ביד, היכולת לשלוף צעצוע לבד מתוך ערימה של משחקים ועוד. שום דבר לא מובן מאליו. 

כשאני מחמיאה לו, כשאני מוחאת כפיים ביחד איתו על כל הישג, כשאני מריעה לו על הדברים הטובים שהוא עושה - הילד שלי לומר שאני רואה אותו לא רק כשהוא עושה רעש, וזה מלמד אותו שהוא חשוב. שהוא המרכז. כמה ילדים גדלים עם התחושה שאף אחד לא רואה אותם? אולי זה התחיל אצלם מאמא שלא שמה לב להישג קטן, בשנות החיים הראשונות וגדל לממדי ענק ככל שהם גדלו. אז אני רוצה להיות במקום אחר, לתת לו בצורה קצת אחרת. 

5. להיות הדוגמה שהוא יזכור

כל פעם שאני מרימה את הקול, אני רואה את זה בעיניים המתבוננות שלו: לומד להכיר את הקול שלי, את הבקשות שלי, את האישיות שלי. אני רוצה שהוא ילמד את הדוגמה שהוא ירצה לזכור, שהוא ירצה להפנים אל תוכו. אני רוצה שהוא ילמד לא רק מה אני אומרת ומבקשת אלא איך אני בעצמי מתנהגת, איך אני בעצמי מדברת, איך אני בעצמי נזהרת, איך אני בעצמי אומרת לעצמי 'לא' בצורה עדינה ולא מגביהה את הקול כשאני עושה זאת. 

זה לא צריך להיות מושלם, כי טעויות כולם עושים וגם אני. אבל כשעושים את זה בגיל שנה, שהוא גיל כל כך שברירי, השפה חייבת להיות שפת הרגש- נוכחת, רגועה, ואוהבת בלי תנאי.