סיפורי קינים: עבדות, חטיפות, מזגנים ושיתוף פעולה מפתיע

החיים בקן אינם כה פשוטים כפי שאתם חושבים, לטרמיטים, למשל, חם בקן! לא רק לנו חם בחדשי הקיץ, אלא גם לטרמיטים. הקינים שלהם צפופים מאד, מתגוררים ועובדים בהם מיליוני טרמיטים. ולמה נראה לכם שהם צריכים לסבול בלי מזגן?

תל שמקימים טרמיטים מעל הקן שלהם מגיע לגובה של עד עשרה מטרים. אם נשווה את גודל היצירה לגודל היצור, אזי דומה הדבר לבני אדם שבונים בנין בגובה קילומטר וחצי, הישג שהאנושות לא הגיעה אליו, אולי במגדל בבל. הטרמיטים מגדלים בקינים שלהם פטריות למאכל, ורואים ברכה בעמלם, אך הפטריות פולטות גזים חונקים כדוגמת פחמן דו חמצני, וכמובן פולטות חום. הטרמיטים חיים בדרך כלל במדבר. ובכן, מה עושים עם החום?

גם על כך "חשבו" הטרמיטים. הטרמיטים בונים תעלות קטנות, שמתחברות לפתחי אוורור. התעלות הקטנות מתחברות לתעלות גדולות יותר, בעלות שכבת בידוד. בשעות היום, האויר בתעלות הפתוחות לחוץ מתחמם מהר יותר, מחמת השמש הקופחת, ולכן האוויר בתעלות הקטנות עולה למעלה, ואילו האויר הקר יותר יורד למטה, ומקרר את הקן. ואילו בלילה, הכיוון מתהפך: בחוץ קור מדברי לילי, ובפנים נפלט חום. ושוב החום עולה ויוצא החוצה, והאוויר הקר יורד למטה. וכך משמש התל כמין ריאות המטהרות ומקררות את האויר. כל זה מתוכנן מבחינת הגודל של הקן, המיקום שלו ביחס לאדמה, וכיוונן של התעלות.

אצל הנמלים, לעומת זאת, ישנן בעיות מסוג אחר: חסרות ידיים עובדות... עד כמה שזה נשמע מוזר, קבוצות של נמלים מודאגות מהיעדר ידיים עובדות, והן מחפשות עובדים נוספים. אין להן אפשרות לפרסם בעיתונות, או דרך להשיג את העובדים דרך חברות כוח אדם, ולכן הן בוחרות בדרכים הרבה פחות סימפטיות: התקפה לשם השגת עובדי כפיה.

קבוצת נמלים עשויה ליזום התקפה על קבוצת נמלים אחרת. התוקפים פושטים על הקן, הורגים את המלכה ורבות מהחיילות והפועלות, המשמשות ככוח הגנה. לאחר מכן הנמלים המנצחות נושאות את הזחלים והגלמים של הקן המותקף, ומגדלות אותן בקן שלהן כשפחות. הן צריכות לעבוד לפי הוראות המגדלים.    

אחת הדרמות המרתקות מתרחשת דווקא בקנים של דבורי בר מסוג מסוים. ביערות מוזמביק שבדרום מזרח אפריקה, מתרחש שיתוף פעולה מופלא בין בני אדם וציפורים. המטרה: חדירה לקן של דבורי בר. ביערות מוזמביק חיים בני שבט היאו. היאו אוהבים דבש, ואפשר להבין אותם. אך אין להם דרך לזהות את הכוורות של דבורי הבר. אלו אינן כוורות עץ מרובעות כמו שאנו מכירים, ולא חלות דבש ענקיות התלויות על עצים. אלו קנים נסתרים בין ענפים סבוכים.

למזלם של בני שבט היאו, ישנן ציפורים קטנות המכונות "אובילי דבש" (Indicator indicator), או בשמן האנגלי, מדריכי דבש (honeyguides). לציפורים אין כל קושי לאתר את הכוורות, אך הן אינן מסוגלות להיכנס לתוכן בלי שהשומרות המסורות יעקצו אותן. וכאן מגיעים לעזרה בני שבט היאו. הם מדליקים לפידים ומבריחים את הדבורים מן הקנים שלהן. הצפרים באות מלכתחילה בידיעה שהן יקבלו עזרה. אבל איך מתקשרים בני האדם והציפורים לתאם את המתקפה?

כשבני השבט רוצים לצאת למצוא דבש, הם משמיעים קריאה מיוחדת, שנשמעת כמו "ברררר… המ!", והציפורים עונות להם בציוץ, מגיעות ומובילות אותם אל הכוורת הקרובה. לאחר פשיטה מוצלחת, הצדדים לא צריכים לריב על השלל: האובילים לא מתלהבים מהדבש, ומעדיפים לאכול את השעווה, ובני שבט היאו חוגגים על הדבש.