בן ארצי: "אני אדם מאמין, מדבר עם אלוקים תמיד"

זה קרה לא מזמן, בדיוק כמה ימים לפני הופעה גדולה שבן ארצי הוזמן להשתתף בה יחד עם אמנים נוספים. מישהי מצוות ההפקה התקשרה ושאלה מה הסכום שהוא גובה להופעה. בלי להתבלבל, בן ענה שהם מוזמנים לשלם כמה שנראה להם. יומיים אחר כך היא התקשרה שוב, נוקבת בסכום יחסית גבוה, ושואלת מה דעתו. "צחקתי", הוא מתאר. "אמרתי לה שאין שום סיכוי שאסכים שישלמו לי סכום כזה. היא התנצלה שוב, אמרה שניסתה להשיג סכום גבוה יותר, ושתשתדל יותר. הסברתי לה שזה לא מה שהיא חושבת, ושאני פשוט לא מוכן לקבל סכום אסטרונומי שכזה, שזה לא מרגיש לי נכון, ושאשמח להסתפק בחצי מהסכום שהיא מציעה. הרגשתי שזה פשוט מופרך לקבל סכום גבוה כזה, ושזה לגמרי נוגד את האמת הפנימית שלי. אני אדם שנורא חשוב לו לחיות בשלום עם עצמו, ולהרגיש מדויק עם עצמו, מעל לכל דבר אחר".

מופתעים? הסיפור הזה אולי עומד לחלוטין בסתירה לתדמית של הזמר והיוצר שהוא גם הבן של אחד הזמרים הכי מוכרים ומצליחים בארץ, אבל גם לגמרי בהלימה לאדם הצנוע והאמיתי שהוא: כזה שמדבר ושר בגובה העיניים, שלא עושה דברים שהוא לא מחובר אליהם באמת – גם לא במחיר של כסף, שלא מוכן לקבל סכומים מנופחים על הופעות, ושגם לא מפחד לחשוף החוצה את הפגיעות שלו, לגמרי בכנות ובאותנטיות.

מי אתה בן ארצי, אם הייתי מבקשת ממך לספר על עצמך קצת, בכמה מילים?

"אני מרגיש שאני אדם בעולם, למרות שלמדתי באופן כללי שהרבה פעמים רוב השנים חשבתי שהאדם נמצא בתוך העולם, ובשנים האחרונות אני מבין כמה העולם נמצא בתוך האדם. אני לפני הכל אבא. אני אדם שהנשמה שלו בהרבה חלקים ממנה עשויה ממוזיקה, שזה משהו ממש מהותי בנשמה שלי, בלי קשר לקריירה, להגשמה. זה פשוט התדרים, האנרגיה והדבר הזה שיש בתוך מוזיקה, שהוא מאוד פנימי עמוק אצלי. אני אדם מחפש שתמיד חיפש ויחפש, וגם מוצא, אני עם מנוע חיפוש.

"אני אדם מתפתח וגדל, אני חושב שאני איש מיוחד, עם הרבה דברים. אני כרגע קצת אחרי האמצע של טיול חיי, מרגיש בתוכי את הקילומטרז', את חכמת הדרך והניסיון, מלא בתוכי במלא פרידות שקרו, מצפה בתוכי לפגישות הבאות, ומביט על הכל כטיול שעברתי את החצי שלו, ושיש בו המון עצב, שמחה והתרגשות, ומעל הכל הוא טיול מעניין. אני מהרהר ברמה הפרטית על בין הערביים שלי. אני אחרי הבוקר, אחרי הצהריים, אני באחרי הצהריים, בתודעה אל הערב. אני נמצא שם מסונכרן עם זה. אני מאוד עסוק בזה גם דרך ההזדקנות של הוריי, לגמרי מודע לזה שזה הפרק האחרון שלנו יחד, למרות שפעם זה היה נראה שזה לנצח.

"את אמא שלי, למשל, אני מצלם כבר כמה שנים בווידאו, שואל אותה שאלות על חייה, על אף שאני יודע את רוב התשובות: על הילדות, על הקשר שלה בחייה, על תל אביב של פעם... זה כמו תהליך פרידה ממושך. אמא שלי, מילכה באומקולר, היא החברה הכי טובה שלי, יש לנו קשר מאוד מיוחד וקרוב. היא אדם מאוד מחובר וקרוב, ואני אומר לה כבר עכשיו כמה היא תחסר לי כשהיא תמות. אני גם באמת בן של אמא".

לבד מהעיסוק בממד הזמן והגיל, ועוד לפני היותו מוזיקאי ויוצר, אם תשאלו אותו, ארצי הוא גם הכי הרבה, ולפני כל הזהויות האחרות שלו, איש משפחה, ובעיקר אבא מסור: ביומיום הוא אב לשני בנים, לני וגידי, אליהם הוא קשור בנימי נפשו, ואותם גם מגדל בזמנים מסוימים לגמרי לבד, בשל היותו גרוש. כשהוא מדבר עליהם, קשה שלא לשים לב להתרגשות המיוחדת שמהולה בקול שלו. "האבהות שלי, זה הדבר הכי משמעותי בפער שיש לי בחיים, ושהחיים בכלל יכולים להציע, ברמה העמוקה", הוא מתאר. "זה המסע הכי מעניין והכי משקף, וזה הדבר הכי לחיות למענו. אני מרגיש מחובר יותר לחיים מאז שאני הורה. בתוך הסיפור הפרטי שלי, עבורי ההורות היא ממש בית שחיפשתי לעצמי. אני מרגיש אדם עם הרבה יותר שורשים, עם שייכות, עם בית בעולם. ואני חושב שאם יש משהו שאני טוב בו – זה להיות אבא.

"אני גם חושב שבנשמה שלי האבא הזה תמיד היה. זה משהו שאני מכיר בי עוד מאז שהייתי ילד, ולכן גם כשהייתי בן 12 וחצי ונולד לי יונתן, אחי הקטן, הייתי קצת הורה שלו, והייתי פעיל עבורו לפעמים אפילו יותר מההורים. וכשהילדים שלי נולדו, זה נתן להם את כל המקום. אבהות זה קשר שמעניק כל כך הרבה שיקופים. זה לימד אותי להיות יותר זקוף, לימד אותי את חוויית הגדילה. הייתה לי חוויה שונה כילד, ובהרבה מובנים המצאתי את החיים שלי מתוך עצמי. אני הבן של הוריי מהחוויות הטובות והפחות הטובות, והשפעת השפה הרגשית שבה גדלתי, אבל אני מרגיש שאת ההורות שלי המצאתי בעצמי, כמו הרבה מהשקפות העולם שלי וההסתכלות שלי על דברים, שמצאתי בעצמי. אני בוודאי גם מושפע מהבית שבו גדלתי, אבל אני מרגיש שאני מנסה למצוא את הקול והדרך שלי, כי היא רק שלי, כי כל אחד הוא מה שהוא. עם שפה מקורית, אזור מקורי, קרבה מקורית, התנהלויות שאני המצאתי יחד עם הילדים, והיא לא דומה להורות שאני חוויתי, כמו שההתייחסות שלי למוזיקה היא לא כמו מה שספגתי מהבית. אני נותן להם את מה שהילד שבי היה רוצה לגדול בו. אני מנסה, לא חף מטעויות, לחלקן אני גם מודע יותר עכשיו, אבל הן לא טעויות, יש דברים שאני פחות מוצלח בהם, כמו גבולות, או הגנת יתר".

"האלבום הזה הוא סגירת מעגל עבורי"

ארצי הוציא לאחרונה אלבום חמישי, בשם "פעם", שמונה שנים לאחר צאת האלבום האחרון שלו, והתחושה שקצת נעלם, לאחר שבחר להפסיק להופיע אפילו עם אביו. כל רצועות האלבום הן למעשה שירים מוכרים שלו ("אני אפס", "17", ועוד), שארצי החליט להקליט בעיבודים מחודשים, חלקם גם בשיתוף מוזיקאים נוספים, כמו דניאל סלומון. בחלק מהשירים תוכלו לשמוע אפילו את הילדים שלו שרים יחד איתו. בגרסאות הנוכחיות שבחר עבורן, דומה שהשירים הן אסופה של מסע בזמן, רצועות שהתבגרו יחד איתו.

מאז, הוא מופיע במופע משותף ברחבי הארץ עם אחיו, יונתן ארצי, מוזיקאי ויוצר בעצמו. בן מתאר שהוא מופיע יותר מאי פעם, מול קהלים שונים, ובפרט מאז ה-7 באוקטובר. לאחרונה גם הוציא שיר משותף יחד עם מוזיקאי שאהוב עליו במיוחד, אהרון רזאל, בשם "ניפגש מחר".

יש משהו קצת מפתיע באלבום שלך. למה בעצם בחרת לחזור לעסוק בשירים מוכרים, ולא ביצירה של חומר חדש?

"אני אדם שיש בו גם חלקים אובססיביים והרבה עיסוק בעבר, והרבה שנים הרגשתי לא שלם עם הביצועים של חלק מהשירים שלי שהוצאתי. הרגשתי שמגיע להם יותר, וזה ממש הלך איתי והטריד אותי, וידעתי שמתישהו אקליט את זה מחדש כדי שיהיה בי שלום. הרגשתי שאני חייב לסגור את המעגל הזה כדי להצליח לשחרר ולפנות מקום, ואני מרגיש שזה ממש נתן לי מנוח, אני רואה איך זה היה צעד חכם עבורי, כמה זה שחרר אותי ושחררתי משהו שהעבר משך לי בחולצה. ומאז שהוצאתי את זה, העבר ואני נפרדנו בטוב. זה קצת כמו ציור שאני אוהב את מה שיש בו, אבל אני חייב לבחור מחדש את הצבעים ואת הגודל של הדף, וככה לחיות בטוב ובהשלמה.

"בפועל, עבדתי על זה במשך 7 שנים, לא באופן רצוף, ומדי פעם גם במקביל לחומרים חדשים. אני מרגיש שעשיתי את זה בצורה מפוכחת ולא אימפולסיבית, מתוך הרבה שיקול דעת, באיטיות ובהעמקה, ואז גם כשהגיעה נקודת הסיום שחררתי והרפיתי. ואני ממש שמח בזה. וזו סגירת מעגל למשהו שהיה לא פתור. בכלל, השנים האחרונות הן שנים משנות ה-40 שלי של הרבה סגירות מעגלים: הגירושים שעברתי, העבודה שעבדתי מקצועית עם אבא והפסקתי להופיע איתו, ההורות כמובן, אהבת נעורים שרדפה אותי המון שנים, במקביל לחיים, שהיה שם משהו לא פתור והלכתי וסגרתי, חברי ילדות עם סיפורים לא גמורים שהלכתי וסגרתי, וגם האלבום הזה. כאילו שבאמצע החיים עמדתי בתוך החדר והחלטתי להוציא החוצה מה שלא רלוונטי. לא להשליך, אלא להוציא בכובד ראש, ולהכין מקום לדברים חדשים שיבואו".

אתה מספר על המסע שלך בשנים האחרונות דרך האלבום החדש, ואני חושבת גם על השם שלך, שבאופן סמלי כל כך, מספר משהו משמעותי מהמסע שלך... זה לא סוד שבמובן מסוים אתה מזוהה בעיני חלק מהאנשים קודם כל בתור 'הבן של'. אתה גם מרגיש ככה?

"האמת היא שהשם הזה מספר הרבה מסיפור חיי. אני באמת בן של מישהו. אבל אני גם בן של מישהי, ויש לי זהות כל כך ברורה ונפרדת לעצמי. האופי שלי כל כך מובהק עבורי מאז שאני זוכר את עצמי, אני כל כך אני... אם בעיני הזולת אני 'הבן של שלמה ארצי', זה יכול לעצבן אותי לפעמים, כי זה לא מאפשר מפגש, זה לא לראות אותי באמת ולהבין שיש שם אדם מתחת לסטראוטיפ החיצוני.

"האמת היא גם שאני לא אוהב את השם שלי, לפעמים אני מרגיש שזה אפילו שם צר מדי שעוצר, לעומתי כאדם, שיש בי תנועה. פעם אפילו הלכתי לרב להתייעץ איתו אם להחליף את השם, והוא המליץ שאישאר עם השם הזה ואוסיף את השם 'ישראל', אבל לא התחברתי להמלצה הזו והחלטתי לא לממש אותה... לפעמים חשבתי על השם 'בנה', כלומר להוסיף את האות ה', של אלוקים, לשם שלי ממילא".

גדלת בבית שבו אתה דור שלישי לשואה, סבתא שלך מרגלית (מימי) היא ילידת רומניה, ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ-בירקנאו, ואיבדה את בעלה הראשון ואת בנה. ממש סיפור פלאי של הישרדות... איך השואה נתפסה אצלכם? כמה אתה מרגיש שהיא נוכחת היום בחיים שלך כדור שלישי?

"זה לא משהו שאני מרגיש בתוך הזהות שלי, זו אינפורמציה שאני יודע בשכל יותר מאשר ברגש. סבתא שלי לא שיתפה בחוויותיה, אז אני יותר יכול להבין את הפסיכולוגיה של אדם שעבר את התופת הזו ובנה את חייו מחדש. היא לא שיתפה אותי מעולם, לא היא ולא אבא שלי, ואני לא בטוח כמה היא שיתפה אותו. אני יותר מבין את הפסיכולוגיה של אבא שלי כדור שני, למרות שזה מאוד כללי כי כל אדם הוא אינדיבידואל וכל אחד עובר את האובדן המסוים של חייו בדרך שלו ואיך שזה משפיע עליו".

אפרופו סבתא והשואה, מאז ה-7 באוקטובר, ביומיום שלך אתה עסוק באינטנסיביות בסיפור של החטופים ולגמרי פעיל למענם: אתה מתבטא בנושא הזה לא מעט, נמצא בקשר עם חלק מבני המשפחות שלהם, ואפילו כתבת והלחנת שיר על אחד מהם. יש לזה סיבה מיוחדת?

"זה מהדברים הראשונים שמגדירים את מצב הרוח שלי, וזה משהו שאני מכיר בעצמי עוד לפני האסון שקרה לנו בארץ. אני למשל ממש זוכר שנחשון וקסמן נחטף, והייתי לדעתי בן 18 או 19, ואני זוכר את עצמי: זו הייתה דרמה של כמה ימים, ואז בליל שישי ניסו לחלץ אותו ולא הצליחו, ורבין היה ראש הממשלה, ונהרג בחור בשם ניר פורז בחילוץ... אני זוכר את אותה תחושה אחרי שנים גם לגבי גלעד שליט, כמה לקחתי את זה עמוק ללב שלי בדאגה, בפחד, בצער כל כך גדול... גם אז הייתי מאוד פעיל, בחמש השנים שבהן הוא היה בשבי, לפעמים לבד ולפעמים עם עוד אנשים, לוקח חלק ומנסה לזעוק את הזעקה ואת ההכרח להשיב אותו. יום יום ושעה שעה.

הפגנה למען שחרורו של גלעד שליט, דצמבר 2009 (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

"אני חושב שעבור אנשים כמוני האלמנטים של החוסר אונים, חוסר צדק, אומללות קיצונית, זה אלמנטים שמדברים אליהם באיזו הזדהות, ולכן מוציאים אותם מהבית. זה פורט ומהדהד לנו משהו בתוכנו, ומעיר אותנו לזעוק. אני באמת מאוד חי את זה ומרגיש כמו עוד הרבה אנשים, שהנשימה, האוויר שאתה נושם, היא לא יכולה להיות מלאה כל זמן שזה לא מסתיים, ושלא רחוק מפה יש אנשים שסובלים סבל שאי אפשר לתאר בכלל... אם זה בני המשפחות, וגם אם אנחנו לא מכירים אותם אישית, זה משפיע עלינו בצורה שהיא מעבר לזרות. יש להם פנים, שמות, וזה קורע לי את הלב ממש, ואין כל כך מה לעשות. אני עושה את המעט שאני יכול לעשות. ללכת לעצרות, לכתוב בפייסבוק. אני, בחלקה הקטנה שלי, אמשיך תמיד לעמוד עם שלט. כמו השלט שתליתי על הדלת של הבית שלנו למענם, בתקווה שזה לא ירד מסדר היום, בעיניי צריך כל הזמן לזעוק.

"יש חטוף בשם מתן אנגרסט, שגם כתבתי עליו שיר. זה קרה אחרי שאמא שלו ראתה דברים שכתבתי ופנתה אליי, ונורא התרגשתי לדבר איתה, כאדם שנמצא בתוך כאב כל כך גדול, ואתה מחפש את המילים והטונציה הנכונה לסיטואציה הרגישה הזאת... וההיכרות בינינו העלתה בי את הצורך שייכתב עליו שיר שברגע שזה עלה גם ממנה, ישר הלכתי לפסנתר, וממש בדקות הצלחתי לתרגם לשיר את מה שחי בי, והקלטתי והוצאנו אותו החוצה. אני פחות מתייחס אליו כשיר, אלא כעוד שלט שאתה מרים בכיכר, עוד זעקה... אחר כך גם הלכתי למשפחת אנגרסט הביתה, והכרתי את כל המשפחה, ונוצר קשר חם... אני רק מנסה לתת חיבוק, בתקווה שיש בו משהו שכמו שזועקים בכיכר: אנחנו איתכם, אתם לא לבד. כמו שההמון זועק. זה מה שאני מנסה להגיד להם. אבל באמת אתם גם הכי לבד, בתוך הסיוט. אבל עד כמה שאפשר אנחנו איתכם ואתם לא לבד".

יש לך גם חתיכת ייחוס, אתה קשור לרבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מייסד הדף היומי. יש לך קשר עם החלק הזה בזהות שלך?

"האמת שאני רק יודע על זה ברמת הקוריוז, שהוא זה שייסד את הדף היומי, ומבין שזו חתיכת המצאה עבור מי שחי בעולם התורני. פעם קצת הלכתי לקרוא מהסקרנות, אבל האמת שלא הצלחתי להעמיק, לא מספיק גיליתי בזה עניין. יכול להיות שזה גם בגלל שזה לא נכח בתוך המשפחה שלנו, זה לא כמו משהו שהוא גאוות משפחה שעוברת מדור לדור ומדברים ומנכיחים את הדבר הזה, יותר התוודעתי לזה מאנשים דתיים ששמעתי על זה. אני בספק בכלל אם זה אי פעם הוזכר בבית שלנו, אני לא יודע עד כמה בבית שלי נוכח החיבור לדברים מהסוג הזה. אבל אני נזכר בזה לפעמים, עדיין סקרן... לאחרונה גם דיברתי על זה בהופעה שהייתה לי בירושלים, מול קהל שחלקו היה דתי, והרגשתי כמה החלק הזה חיבר אותי איתם, וזה ריגש אותי".

אפרופו הרב שפירא, איפה האמונה והיהדות פוגשות אותך בחיים שלך היום?

"אני אדם מאמין באלוקים, בזה שיש משמעות לקיום שלנו, שהנשמה שלנו נמצאת פה מסיבה, שהיא באה לעשות כאן משהו, שהיא בחרה את התנאים האופטימליים לתיקון שלה ובאנו לתקן את עצמנו. אני מדבר עם אלוקים תמיד ואני מוצא אותו ברוב הדברים, ואני בעיקר מאמין שאיפה שהבינה שלנו מסתיימת הוא מתחיל. זה פלא כל כך גדול, שאני לא מבין איך אנשים לא יכולים להאמין... תסתכלו על הטבע, זה לא נוצר מעצמו! אז האמונה שלי היא באזורים האלה. הייתה לי תקופה שהנחתי תפילין בנערותי, כי משהו בזה עשה לי טוב, ואולי זה דבר שגם נתן לי ביטחון, עוגן נפשי. אני חושב שזה גם היה כמו מין מדיטציה בשבילי, ששמה רגע את הנפש באזורים הטובים...

"מעבר לזה, אני אדם שנמצא כל הזמן בתודעת נתינה, אבל ביום שאני מרגיש שהיא לא רק בסביבה הטבעית שלי, כשאני עוזר לאדם זר משום מקום, זה מרגיש לי שהאנושיות שלי מתחברת, ואלו המצוות שלי, שהופכות אותי לאדם ומצדיקות את הקיום שלי. אני גם חושב שהנשמה של כל אחד מדברת, רק יש המון רעשי רקע... אבל יש גם הכוונה, החיים שולחים לך כל הזמן תמרורים: דרך שירים או יצירה, דרך שיחות, מפגשים. אתה כל הזמן יכול לשמוע אם אתה במצב של קשב, ואני חושב שאתה צריך להסתכל פנימה ולזהות את המהות שלך ואת הפנימיות שלך. ההכוונה היא בתוכך. יש כל מיני שיקופים מבחוץ שיכולים להחזיר אותך הביתה".

אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה, ביטחונית, וגם בקרע שבינינו, שהוא מכאיב כל כך... כאילו יש כאן שני קטבים לא פשוטים. אתה חושב שיש פתרון לשני החלקים הכל כך שונים האלה?

"אני מרגיש שאנחנו בתקופה מלאת צער, ומלאת כאב, ובעיניי היא גם מלאה בסכסוך, כאוס, חיים בין אנשים שהדרך של האחר לא מקובלת עליהם, משהו מאוד מסוכסך ומלא כאב שמתורגם לשנאה. ויש בזה משהו שהוא גם מייאש, כי אני מרגיש שאני בעולם אחר... העולם שגדלתי בו בשנות ה-80 כילד, זה לא העולם שהילדים שלי גדלים בו היום. אבל אני אדם אופטימי ביסודי, שמתורגל בראיית היש והכרת הטוב. יחד עם זאת שאני גם ריאלי, ויש בי תמיד יש בי גם פס של עצב שמלווה, שהוא לא פסימיות. אז אני לא יודע לתסרט את זה, אבל אני בכל זאת חושב שיהיה טוב, כי אני חושב שנהיה כל כך רע, ואני מאמין במעגליות של הדברים, קצת כמו בעונות השנה, בעיניי זה הגיע כבר לאיזה קצה, ויש דינמיות וכל הזמן הכל משתנה, כך שאין לי ספק שגם זה עוד ישתנה למשהו אחר, טוב יותר. זה חייב לקרות".

בן ארצי התראיין לתוכנית "מסע בין נשמות", בהנחיית דודו כהן, עיתונאי ומנהל חטיבת הדיגיטל של הידברות. הריאיון המלא ישודר בקרוב