מפתיע: סוכת ראש הגולה גזולה?

ערב חג הסוכות לפני אלף ושמונה מאות שנים, בעיר נהרדעא. עבדיו של ראש הגולה מתרוצצים לסידורים אחרונים לפני החג. בסוכה העצומה של ראש הגולה עדיין חסר קצת סכך. הם חולפים באחת הסמטאות, ולפתע רואים מצבור של ענפי דקל – הזדמנות של ממש בערב החג, כשהענפים אזלו מכל השווקים. הם גוררים אחריהם בקול רעש גדול את הענפים, ואינם שומעים את האישה המבוגרת הקוראת אחריהם בגרון ניחר: "גנבים! רשעים! אלו הם הענפים שלי, שקצצתי בעמל ובטורח רב כדי לכסות את סוכתי הקטנה!".

בבוקר חג הסוכות התאספו חכמי ישיבת נהרדעא ותלמידיהם לקידוש בסוכתו של ראש הגולה. באחוזתו של ראש הגולה היה שטח גדול מאד שהוכן מראש. בסוכה היו מאות מקומות ישיבה, והכיבוד הוגש כיד המלך. בראש השולחן ישב, כמובן, ראש הגולה, עטור בגלימת זהב. מימינו ישב חתנו, רבי נחמן בר יצחק, ראש הישיבה, ומסביבם ישבו תלמידי חכמים רבים, ועוד תלמידים מהישיבה, רבי נחמן פתח בדברי תורה, והכל האזינו בשקיקה.

אך לפתע הופרעו הדברים. אישה מבוגרת גוררת את עצמה למרכז השולחן, והיא צועקת ומתלוננת: "גזלנים, רמאים, רשעים! כל החכמים יושבים בסוכה גזולה! גזלו את הסכך שלי!". רב נחמן התכופף ולחש על אזנה הסבר קצר, אך היא לא השגיחה בו, והמשיכה לצווח, רב נחמן חזר ואמר: "והלא אמרתי לך, שאין כאן איסור גזל כעת". ואילו האישה בשלה: "כבוד הרב, אתה מדבר עם אישה שלאבא שלה היו שלש מאות ושמונה עשרה עבדים, וכך אתה שולח אותה ריקם?".

רבי נחמן, שהיה באמצע שיעורו, חזר להמשיך ולדבר, ולתלמידיו אמר: "היא רק צועקת, ואינה מקשיבה, הסברתי לה שאין כאן גזל". "אך מדוע אין גזל?", שאלו התלמידים, "והלא ניכרים דברי אמת, העבדים גזלו את הסכך שלה!".

"הבה ואלמד אותכם הלכה", אמר רב נחמן לתלמידיו. "לפני כמה דורות, בזמנו של רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, היה בארץ ישראל גזלן גדול, מסוג האנשים שלא הולכים ארבע אמות בלי 'נטילת ידים'. כל ביתו היה עמוס בפריטים שלא שילם עליהם מאומה, אלא סחב אותם בדרכים שונות ומשונות. והנה, בערב ראש השנה זכה להיות בביתו של רבי יהודה הנשיא, בציפורי, ושם שמע דברי התעוררות מרגשים, וכך גמר בלבו לחזור בתשובה ולתקן את כל חטאיו. הוא הגיע לביתו בהתרגשות רבה ובדמעות, ושיתף את אשתו במחשבותיו ובהחלטתו. לתדהמתו, במקום לתמוך בו, אמרה אשתו בבהלה: השתגעת? אם אתה חוזר בתשובה, אפילו גרב אחת לא תישאר בבית שלנו, נצטרך להחזיר הכל! אני אצטרך ללכת בכתונת לילה ברחובות, ולישון באוהל. שמע הגנב את דברי אשתו, וקיבלם. לימים פגש אותו רבי יהודה הנשיא, ושאל אותו: זוכר אני שהחלטת לחזור בתשובה. איך הולך עם זה? השיב לו הגנב: חזרתי בי, הבנתי שבלתי אפשרי לי לחזור בתשובה ולהמשיך בחיי.

"כיון ששמע רבי יהודה הנשיא זאת, עמד ותיקן את תקנת השבים, וכך שנה במשנתו: "הגזלנים שהחזירו – אין מקבלים מהם", שכן אם יקבלו הנגזלים את חפציהם בחזרה, יהיה מובן לגזלן שרק כך אפשר לחזור בתשובה, ויעדיף להישאר בחטאו כמו אותו אדם".

אמנם דין זה ש"אין מקבלים מהם" נאמר רק בגזלנים גדולים, שכל דבריהם גזל. כאשר אדם מסוים נכשל בגזל של חפץ אחד והוא רוצה להחזירו – כמובן מקבלים ממנו, וכך הוא תיקון החטא.

בשנת ה'תשמ"א חוקקה כנסת ישראל את "חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים", בהשראת ההלכה הקובעת כי מיצוי הדין עם החוטא יעכב את התשובה. הוחלט על תקופת התיישנות, ושר המשפטים משה נסים הכריז "זהו יום בשורה לשבים!... הצעת החוק בנושא מחיקת ההרשעה שאובה מן ההלכה היהודית, המוצאת את ביטויה הנעלה ב'תקנת השבים' ולכן כך גם קראנו את שמו של החוק: 'תקנת השבים'. מקור ההלכה הוא במשנה, ומטרתה היא להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה" (פרוטוקול הכנסת, כ"ז באדר א' תשמ"א).

בנוסף, ישנו סעיף בתקנת השבים הכולל כל אדם, המכונה "תקנת מריש". לפי סעיף זה, גזלה שנקבעה בבניין (מריש – קורה מרכזית בגג, בהתאם לשיטות הבניה בזמנם), אין צורך להשיבה, אלא לשלם דמיה בלבד. על סעיף זה הסתמך רב נחמן בדחותו את טענותיה של הגברת הנגזלת. הוא רצה ללמד את התלמידים הלכה, שאין לתבוע מגזלן לפרק את ביתו או את סוכתו, ולכן טענתה כי כל החכמים יושבים בסוכה גזולה איננה נכונה.