ממה פוחד הציני, ולמה עדיף להאמין?

למה יש אנשים שבוחרים להסתתר מאחורי ציניות?

ציניות היא אחת מצורות ההגנה המתוחכמות ביותר של הנפש. האדם הציני אינו קר. להפך – הוא פוחד מהחום, מהרגש, מהקרבה לבני אדם. פעם – אולי בילדות, אולי בהתבגרות – הוא ניסה להאמין. הוא אהב באמת. הוא קיווה, חלם, ציפה. והוא נפגע. עמוק בפנים נוצר פצע: הוא לא רוצה להתאכזב פעם נוספת. אם אין ציפיות – אין אכזבות. אבל אם אין ציפיות – אין חיים. האיזון הוא להכיר בציפיות, ולהיות מוכן לשלם מחיר של אכזבות כדי לממש חלק מהציפיות.

הציני נעשה מתוחכם בעיני עצמו… אבל בודד. אולי חריף… אבל בטוח מנותק.

הציניות אומרת: אל תאמין עד שתראה.

האמונה אומרת: תאמין – ותתחיל לראות.

האדם המאמין לא עיוור. הוא פותח את הלב למרות הסיכונים. הוא יודע שאולי הוא יתאכזב – אבל הוא מעדיף לחיות. הוא לוקח אחריות על הרגש. הוא נוגע בפסגה, הוא נוגע באמת, והוא מוכן לשלם מחיר. הוא פיקח. הציני מאמין שיש רק רע. הפיקח מאמין שיש טוב ורע, ואפשר להגיע לטוב על ידי עמל ויגיעה.
האמונה לא מבטיחה שלא יכאב – אבל היא כן מבטיחה שלא תחיה בשקר.

האמונה זו היכולת לומר שהקב''ה ברא עולם טוב, גם אם לפעמים זה מסוכן, מאיים וקשה.

זה לא נאיבי לקוות. זה לא חלש להאמין. זו העוצמה זו הגדולה.

הציניקנים של היום, שמלגלגים על התרגשות, יוזמה, אמונה – הם עצמם נהנים מהתשתיות שנבנו באמונה, עמל, דמעות וחלומות של הדורות הקודמים. הם נוסעים בכבישים שאחרים סללו, נושמים חופש שמישהו הקריב את נפשו עבורו, חיים בעולם שנבנה על ידי אנשים שהאמינו.

במקום להוקיר תודה – הם מגחכים. במקום לחלום – הם צוחקים על החולמים.

הציניות הפכה להיות "שפה מקובלת" – סמל של תחכום. אבל בפועל, היא לא בונה, לא נושאת בעול, לא מעזה, היא פשוט צופה.

אבל ההיסטוריה אינה זוכרת את הציניקנים. ההיסטוריה זוכרת את החלוצים, את המאמינים, את היוצרים.

הציניקן אולי זוכה לקול צחוק רגעי – אבל היוזם זוכה לנצח.