מפקד מוצב המזח: "הודעתי לחיילים שאנחנו הולכים לשבי, והם נזעקו: 'נמשיך להילחם'"

עו"ד שלמה ארדינסט אינו עוד שם ברשימת שבויי מלחמת יום הכיפורים. הוא היה מפקד פלוגה צעיר באופן חריג במוצב המזח בסיני – העמדה הדרומית, האסטרטגית, שצפתה על התעלה והפכה לסמל של עמידה הרואית ובלתי נתפסת, וכיום עומד בראש עמותת 'ערים בלילה' המלווה חיילי צה"ל לשעבר שהיו בשבי האויב.

סיפורו של ארדינסט מסמל יותר מכל את המלחמה, שכן כאשר הוא הגיע לגזרה, כשלושה חודשים לפני יום כיפור, הוא הכיר שטח שקט ורגוע, אלא שהאשליה הזו התנפצה בצהרי יום כיפור, 1973. כעת, 52 שנה לאחר מכן, הוא משחזר את סיפורו של המוצב האחרון בתעלה שסירב ליפול, את השהות בשבי המצרי, ואת מלחמת ההישרדות שלא פסקה גם אחרי ששבו לארץ.

הפתעה מוחלטת

"כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי מפקד פלוגה של שלושת המוצבים הדרומיים של התעלה בגזרת העיר סואץ", פותח ארדינסט. "שהיתי באותם ימים במוצב הגדול ביותר – 'מוצב המזח', אשר חולש על נקודה מאוד אסטרטגית של חיבור בין הים לתעלה.

"למעשה, כשהגענו לשם החלפנו חבר'ה אחרים, ולא הבנו מהם שעלול להיות משהו חריג. גם האווירה הייתה קלילה ונעימה, כי רובנו היינו לקראת שחרור מהצבא. באופן כללי היה שקט ורגוע, אך כל הזמן ראינו את המצרים מקרוב, יכולנו להבדיל ביניהם ואפילו נתנו להם שמות וכינויים.

"כשבועיים לפני ראש השנה השתנתה תמונת המצב באופן קיצוני. זה לא שהתחילו לאיים עלינו, אך ראינו מהצד המצרי התעצמות מספרית של הצבא, כאשר מופיעים שם כלי נשק שלא היו קודם, נעשות עבודות על פתיחת פתחים בסוללת עפר חדשה, וכמובן נעשים כל הזמן תרגילים ועוד תרגילים, ואתה רואה את כל זה מקרוב ממש. אי אפשר להתעלם".

זה הדאיג אתכם?

"כן, בוודאי. כמובן שגם דיווחנו על כך לדרג הפיקוד שמעלינו, הרי זהו התפקיד שלנו. ממש 'שיגענו' אותם שוב ושוב, אך התגובה הייתה צוננת. רק בשבוע שלפני יום כיפור הגיע למקום אלוף פיקוד דרום יחד עם אנשי המטה שלו ועשיתי להם סיור כפי שנדרש ממני, כשאני מראה ומסביר להם מה שאנו רואים כל הזמן. הם נראו מופתעים מעט, אך בסיומו של הסיור הרגיעו אותנו שאין מה לדאוג, כי מדובר רק ב'תרגיל צבאי מצרי' שצפוי להסתיים ביום ראשון שלאחר יום כיפור שבאותה שנה חל בשבת. בהתאם לכך, כשנערכנו ליום כיפור לא חשבתי שיש להשאיר את כולם במוצב, ואף הוצאתי את מפקד המוצב לחופשה לקראת החג, גם הכנתי לוח חופשות לחיילים האחרים. הכוננות מחשש לתקיפת חיל האוויר המצרי בוטלה אף היא, והיה בסך הכל רגוע ושקט".

ארדינסט מחזיר אותנו לאותו יום כיפור בלתי נשכח: "היינו בהפסקה בין תפילת מוסף למנחה, ומכיוון שבסיני חם מאוד ירדנו לבונקרים שמתחת לאדמה, כאשר רק מי שצריך נשאר למעלה. לפתע ירד אליי אחד מהקצינים והודיע 'קיבלנו התרעה לכוננות ספיגה'. כמובן שלא העליתי בדעתי שנפתחה מלחמה, ושיערתי שמדובר באש ארטילרית. מאחר שידענו שהמצרים עושים 'תרגיל' שאמור להסתיים בראשון, השבתי לו: 'תגיד להם שבמוצאי הצום נתרגל את כוננות הספיגה'. אבל לאחר כמה דקות הוא חזר אליי והבהיר: 'זה לא תרגיל, אלא התרעת אמת'.

"בשלב זה שמתי על עצמי את כל הציוד ומיהרתי לעלות למעלה, כדי לבדוק מהיכן יורים עלינו ולטווח את הארטילריה שלנו. החשש הגדול היה מכך שבחסות הארטילריה עלול הצבא המצרי להתקדם אל שטחי ישראל, מה שאגב קרה ב-7 לאוקטובר לפני שנתיים, כשבחסות מטח הטילים האיום מהרצועה התקדמו הנוח'בות לגדר.

"במקרה שלנו זיהיתי את המטוסים המצריים שמגיחים מכיוון מצרים וחוצים את התעלה, ובאותו רגע רצתי מהר למעלה ולחצתי על כפתור שהפעיל את האזעקה הראשונה בדרום סיני. המטרה הייתה לדווח לרשתות הקשר על חדירת כוח אוויר, כדי שיהיו מוכנות לכך".

ארדינסט עוצר לרגע, ומציין כי בשנתיים האחרונות הוא חוזר שוב ושוב לאותם רגעים, ונרעד מהדמיון בין האופן בו פרצה מלחמת יום הכיפורים לזה שבו החלה מתקפת חמאס בשמחת תורה. "בשני המקרים הזהירו ואמרו, אך הדרגים הגבוהים לא נערכו בהתאם. המסקנה היא שכאשר יש ספק – תמיד חשוב להתכונן. אולי זה יהיה לחינם ואולי יצחקו עליך, אבל אתה חייב להיות מוכן".

עו"ד שלמה ארדינסט, יו"ר עמותת "ערים בלילה"

המוצב האחרון

מוצב המזח עליו פיקד ארדינסט היה למעשה המוצב האחרון מבין המוצבים בתעלה ששרד, מבלי שהמצרים הצליחו לכבוש אותו. "רוב המוצבים נפלו ביום הראשון או השני, כמה בודדים נפלו ביום השלישי, ומאז נשארנו לבד על גדות התעלה, מבלי שצה"ל מצליח להגיע אלינו", הוא מתאר.

"מיום ליום המצב הלך והחמיר, ואחרי שמונה ימים היו לנו חמישה הרוגים ויותר מ-20 פצועים. גם התחמושת אזלה וחיילים התחילו להתמוטט, בפרט שהתחלנו את המלחמה בצום ובהרכב שונה מן הקבוע. יצא למשל שחלק מהלוחמים היו אנשי שריון שנלחמו כאנשי חיל רגלים, היו מילואימניקים מטעם הרבנות שהגיעו כדי לסייע בארגון התפילות, ועוד תומכי לחימה שכלל אינם לוחמים. למרות זאת נלחמנו בעוז ובגבורה, וגם הצלחנו להסב למצרים לא מעט אבדות. באופן אישי שמעתי מקצין מצרי בזמן הכניעה שהיו להם במשך שמונה ימים למעלה מ-150 נפגעים, שנפגעו כולם על ידינו. גם אנחנו, כשעלינו למעלה, ראינו אינספור גוויות מוטלות קרוב למוצב, ובמשך ימי הלחימה הורדנו מהן את כלי הנשק והקלצ'ניקובים שסייעו לנו במצב של חסר גדול בתחמושת". 

אתה מבין שזה לא טבעי בכלל שמוצב אחד מצליח לגרום נזק כה גדול...

"בוודאי. כבר אז הבנתי את זה, וככל שחולפות השנים כך ברור לי יותר ויותר שלא רק כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כי היכולת שלנו לשרוד ולהילחם במשך שמונה ימים הייתה בניגוד לכל היגיון או סטטיסטיקה. הרי אנחנו לא אנשי קומנדו או יחידה מובחרת, אלא בסך הכל יחידה בה רוב החבר'ה נמצאים לקראת שחרור, אך בכל זאת כל אחד מאיתנו נתן את כל כולו, וזה מה שיצר את חומת ההגנה הבצורה שלנו.

"וכן, הייתה גם הרבה אמונה שנתנה לנו כוח, עם פסוקים שהושמעו ברשת הקשר כמו 'אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר', ורגע לאחר מכן ראית טנק מצרי עולה באש ונפגע מירי של טנק מצרי אחר, בלי שאנחנו ננקוף אצבע. כשהתקרב חג הסוכות שוחחנו על כך שענני הכבוד יגנו עלינו, וכשירדתי לבונקר של הפצועים שמעתי שבוקעים ממנו קולות תפילה, והתברר שארגנו שם תפילת חג. אלו תופעות שנותנות לך כוח, וכשאתה רואה שמצליחים לשרוד יום אחרי יום, אתה מרגיש שמוזרמת לך אנרגיה. מדהים לחשוב איך שהצלחנו במשך שמונה ימי לחימה לעמוד על המשמר, ולא לאפשר אפילו לחייל מצרי אחד להיכנס פנימה".

מה גרם לכם להיכנע לאחר שמונה ימים?

"כשהבנתי בין הלילה השישי לשביעי שגם הקומנדו הימי שניסה להגיע אלינו לא הצליח, עליתי לשיחה עם דרג הפיקוד העליון. עשינו זאת דרך מכשיר שמערבל קולות, שלא מאפשר לאחרים להאזין לשיחה. כששאלו למצבנו סיפרתי את האמת על ההרוגים, עשרות הפצועים והחוסר החמור בתחמושת. הייתי המום כשהתגובה הייתה: 'יש לכם רשות להיכנע'. עד אז לא חשבתי על כניעה, ודאי לא למצרים. הייתי בטוח שברגע שנניף דגל לבן המצרים יתקרבו למוצב, וכשיראו את ההרוגים הרבים הם לא ירחמו עלינו ויירו עלינו במקום. כמפקד האחראי על כל המוצבים הייתי גם שותף לשיחה עם המוצב הסמוך שנכנע, והלוחמים יצאו עם ידיים למעלה ומיד לאחר מכן נשמעו יריות. הייתי בטוח שכולם נרצחו. זה לא היה כך, אך באותו זמן כך חשבתי.

מסירים את הדגל בזמן הכניעה

"לכן כשבמפקדה הודיעו לי שיש לנו אישור להיכנע, התגובה הראשונה שלי הייתה: 'לא בא בחשבון'. גם בשיחה נוספת שהתקיימה לאחר מכן, זו הייתה תגובתי. אך ככל שחלף הזמן, וכשהבנתי מכל המידע שהגיע אליי כי לצה"ל אין שום יכולת להגיע אלינו, התחלתי לחשוב שאולי עם כל החשש, בכל זאת צריכים לחשוב על האפשרות הזו. לבסוף הרופא הצבאי שלנו, שהיה כבן 30, המבוגר מכל אלו שבמוצב, הציע את הרעיון – 'להיכנע לצלב האדום ולא למצרים', ואני הוספתי: 'שיצלמו את הכניעה לטלוויזיה, ואולי זה מה שישמור עלינו'.

"כך הודענו על הכניעה, וביום השמיני בבוקר הודיעו לנו המצרים שהם מקבלים את התנאים שהצבנו. שאלתי בתגובה את המפקדה בארץ: 'האם אני חייב?', והם השיבו: 'כן, זוהי פקודה'. לא נותרה לי ברירה ועברתי בין עמדות החיילים, כשאני מספר להם שאנו נכנעים ועומדים ליפול בשבי. לחלקם היו דמעות בעיניים, כשהם התעקשו: 'לא נבזה את עצמנו, נמשיך להילחם'. היו גם הפצועים שחששו מפני הטיפול בהם, והרגעתי אותם שאחד התנאים עם הצלב האדום היה שיגיעו אמבולנסים ויפנו אותם לבתי חולים. אחר כך התחלנו בפרוצדורה של הריסת כלי נשק והשמדת מסמכים, כשלפתע יצרו שוב קשר מהמפקדה והודיעו שהם משנים פקודה, ואני לא חייב להיכנע.

"היה רגע של שוק ותדהמה – הרי החיילים הרסו כבר את כלי הנשק, ובמצב הזה אין להם שום מוטיבציה להילחם. החלטתי לשאול שתי שאלות: 'עוד כמה זמן נצטרך להיות כאן?', והשיבו לי שאי אפשר להתחייב. אחר כך ביקשתי שיצניחו לנו חומרי רפואה, כי לחלק מהפצועים התחיל נמק, והם השיבו: 'נספק כפי שסיפקנו עד היום'. מכיוון שעד אז הם לא סיפקו כלל, הבנתי את התשובה, והיה ברור לי שהנפילה בשבי היא הדרך האחת והיחידה. בדיעבד מסתבר שזו אכן הייתה הדרך הנכונה והבטוחה ביותר, כי כל אלו מהמוצב שלנו שנפלו בשבי שבו בסופו של דבר הביתה".

רגע הכניעה. ארדינסט מצדיע לקצין המצרי, בבגד בהיר נציג הצלב האדום

"חייב לשרוד"

מה עבר עליכם בשבי?

"מכיוון שהייתי קצין, לא הכניסו אותי בתחילה לכלא המרכזי, אלא לקחו אותי לכלא אחר יחד עם מספר טייסים, בו הוחזק כל אחד מאיתנו בנפרד. עברנו התעללויות והשפלות יותר מחיילים רגילים, יחד עם חקירות אינטנסיביות וניסיון להוצאת סודות צבאיים. אחר כך העבירו אותנו בעיניים קשורות ובידיים אזוקות לאחור – לכלא המרכזי, בו היו יתר השבויים, אך גם שם הייתי בתא נפרד. במשך כל אותה תקופה סבלנו מרעב וצמא, כשאנו עושים את הצרכים בבגדים ובמשך רוב היום נמצאים בעיניים קשורות.

"הקושי הגדול ביותר היה לא לאבד צלם אנוש ואת הרצון לחיות. כדי שלא להגיע למקומות האלו הייתי בורח לעולמות של דמיון, מנסה להיזכר בדברים הטובים שקרו לי עד אז – רואה את עצמי אוכל משטרודל התפוחים של אמא ושותה כוס תה, או נמצא בפעילות עם תנועת הנוער. העיקר לברוח מן המציאות הקשה. במקרה שלי הרגשתי במיוחד שאני חייב להיות חזק ולשרוד, כי אני הנצר היחידי לאבי ניצול השואה, שגם הוא אוד מוצל מאש ללא אחים ואחיות. ידעתי שאני חייב לצאת מהשבי ולהמשיך את שם המשפחה.

"כבר מהרגע הראשון שיננתי לעצמי שאנו נתונים במלחמה, וכפי שנלחמתי במוצב – כך אני חייב להמשיך להילחם בשבי. החלטתי שלא אתן את עצמי ואישאר צלול ככל שאני יכול. כך, בכל יום אחרי החקירה, שחזרתי לעצמי את כל מה שאמרתי, כדי שאדע לחזור על הכל באופן מדויק גם בחקירה הבאה, וכשהביאו לי את חצי הפיתה היומית הייתי חותך אותה לחתיכות, מקפיד לא לאכול הכל בבת אחת, כשאני מקווה שכך הרעב יציק פחות ויגיע מאוחר יותר. גם מבחינה רוחנית קיבלתי כוחות, כשהייתי מטאטא לפני שבת את הצינוק באמצעות הידיים ומשחזר את תפילות השבת מן הזיכרון".

על יום השחרור מספר ארדינסט בהתרגשות: "זה לא היה ביום אחד, אלא לקראת סוף המלחמה הגיעו לבקר אותנו קצינים מצריים שלחמו בגזרה ולא התביישו להודות שהלחימה שלנו הפתיעה אותם. הם הבינו שאני המפקד וביקשו לפגוש אותי – הוציאו אותי מהתא, ישבו ושוחחו. לאחר מכן הפגישו אותי עם כמה פרופסורים מהאוניברסיטה המצרית שדיברו על כך שנראה להם ששתי המדינות הולכות לקראת תהליך שלום, מה שאכן קרה שבע שנים מאוחר יותר".

בשבת האחרונה לשהותו של ארדינסט בשבי ביקשו ממנו להחליף בגדים, ואחר כך דחפו אותו לתוך רכב כשהוא אזוק ועיניו קשורות. "כשעצרו והורידו לי את הכיסוי מהעיניים, ראיתי מבנה גדול עם סמל של מגן דוד. היה זה בית כנסת 'שערי רחמים' בקהיר, שם הפגישו אותי עם זקני הקהילה והתפללתי מנחה וערבית. גם לקחו אותי יחד עם עוד כמה קצינים אל הפירמידות, וצילמו אותנו שם כתיירים, במטרה להראות לעולם עד כמה שמתייחסים יפה לשבויים".

בבית הכנסת בקהיר

ניפגש בקרוב

ארדינסט עלה על המטוס האחרון בו היו שבויים ששוחררו מן השבי, אך דווקא כשהגיע לארץ גילה שההתמודדות לא הגיעה לסיומה. "לצערי לא ידעו בארץ לקבל אותנו, ובעוד שהאזרחים המתינו לנו ברחובות עם דגלים וזרועות פתוחות, המשטרה הצבאית התייחסה אלינו בחשדנות רבה, כשבתוך 24 שעות מהגעתנו לארץ היא חקרה אותנו על כל מה שאירע בשבי, כשאנו מרגישים שכביכול מאשימים אותנו במה שהתרחש שם. גם לא קיבלנו ליווי של משרד הביטחון, ורק אחרי 25 שנה הסכימו לאפשר לנו מעטפת של פסיכולוגים וטיפולים. עד אז התגובה הייתה: 'אם מישהו מרגיש שקשה לו – יש מספיק מוסדות סגורים...'".

מאז שמחת תורה תשפ"ד עוברות לך מחשבות על החטופים בעזה?

"בוודאי. באופן אישי גם נפגשתי עם חלק מפדויי השבי ושמעתי מהם על דברים דומים ושונים בשבי שלנו. אי אפשר להשוות, וברור שכל אחד חווה דברים אחרים לגמרי, אך המשותף בכל המקרים הוא הקושי עם העובדה שאתה לא אדון לעצמך וחייך נתונים בידי בשר ודם, שכולנו יודעים מהי הרמה האנושית שלהם. לשמחתי, מדינת ישראל כיום יודעת לקבל את החטופים ששבו לארץ ולתמוך בהם. מצבם ברוך ה' שונה לחלוטין ממצבנו".

ויש לו גם תקווה: "אני מאמין ומקווה מאוד שהחטופים שנותרו ישובו במהרה, ועוד נראה שהם חזקים יותר מכפי שדמיינו. דווקא כמי שחווה שבי אני יודע להעריך את מה שעובר עליהם, ומשער שמי ששרד את התקופה הראשונה ונותר בחיים מצליח להתמודד גם כיום. אני בטוח שהחטופים מחזיקים מעמד במלוא הכוח והתקווה, והלוואי שכולנו נזכה לקבל את פניהם בקרוב מאוד".