"במוצאי יום כיפור הודיעו לנו: 'משמרות המהפכה בדרך אליכם'"

רחמים פרג'אן עמד בשדה התעופה באיראן, זמן קצר לפני המראת המטוס לטורקיה שעליו היה אמור לעלות יחד עם אשתו ושתי בנותיהם, בנות השנה וחצי והשלוש. לפתע ניגש אליהם פקיד חמור סבר, ודרש לדעת: "אתה יהודי או מוסלמי?"

"החזקתי בידי דרכון ירוק-מוסלמי, וההיגיון היה להשיב שאני מוסלמי, אך לא הייתי מסוגל", מספר כיום רחמים – שלושים שנה לאחר הדרמה שהתחוללה בשדה התעופה. "השבתי לו שאני יהודי, ובלב לא ידעתי ממה לחשוש יותר – שאשתי והבנות יעלו על המטוס ואני אישאר באיראן, או אולי מכך שיעכבו את כל המשפחה ונפסיד את הטיסה. הפחד היה גדול מאוד, וזו הייתה רק תחנה אחת במסע שעברנו, בדרך לארץ הקודש".

מבצע הדרכונים

סיפורו של רחמים פרג'אן מצמרר, ומתחיל למעשה שנים רבות קודם לכן, כשהוא גדל כילד צעיר בעיר רפנג'אן שבאיראן, בבית חם, משפחתי ודתי מאוד. "למדתי בבית ספר מוסלמי, כמו רוב הילדים היהודים בגילי, בין היתר למדתי שם קוראן", הוא מספר.

"מאז ומעולם ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ, כי ליהודים אין מקום אחר – זה המסר שאבא ואמא תמיד שידרו לנו. הרצון הזה התחזק בתקופת המהפכה באיראן, כי שמעתי בתקשורת איך שמלכלכים על ישראל ועושים לאיראנים שטיפת מוח, כשטוענים שישראל היא מדינה שהורגת ילדים, ועוד שטויות שהראו את גודל השנאה כלפי העם היהודי. היה ברור לי שאין לי עוד מה לחפש באיראן, אבל כמו יהודים איראנים רבים, שחלקם נשארו בה עד היום, גם לי היה קשה לעזוב, בגלל הנכסים שהיו ברשותי.

"לאחר שנישאתי ניהלתי חנות חשמל למוצרי אלקטרוניקה והעסקתי הרבה בחורים יהודים צעירים, להם סייעתי בפרנסתם. באופן אישי הייתי משוחח איתם וממריץ אותם לעלות לארץ, ובחלק מהמקרים גם עזרתי להם והסעתי אותם עד לגבול, משם הם המשיכו למדינות שונות בדרך לישראל. בין אלו שעזרתי להם היו אחי הצעיר ממני בארבע שנים ואחיין שלי. עשינו מאמצים גדולים, והם עלו לארץ בימים שבהם החשש מהמשטר היה גדול מאוד וחיי היהודים הפכו לבלתי נסבלים מבחינה דתית, חברתית וגם כלכלית.

"סיבה נוספת לכך שלא עזבתי את הכל קשורה לכך שאני הבכור במשפחה, והתגוררתי עם ההורים שכבר היו מבוגרים. ידעתי שאני לא עולה לארץ אם ההורים לא באים איתי, וכך נשארתי באיראן כשאני ממשיך כלפי חוץ בחיי שגרה – מנהל חנות ומגדל יחד עם אשתי את בנותינו, אך בפועל מנסה לחשוב בכוח איך אני ממלט את ההורים מן המדינה.

"אחרי חמש שנים של מאמצים הצלחתי להגיע למשרד הפנים בטהרן, שם מסרו לי מעטפה בתוכה היה מכתב בו נאמר שהדרכונים של ההורים מוכנים. זו הייתה בשורה מרגשת במיוחד, שחיכינו לה זמן רב. מיהרתי לנסוע לכתובת שהופיעה על המכתב כדי לקבל בה את הדרכונים. את פניי קיבל נער בן 15, אך כשמסרתי לו את המעטפה הוא סירב למסור לי את הדרכונים. ניכר היה שהוא מורעל נגד היהודים, ואינו מוכן לשתף פעולה כדי לאפשר לי לעלות לארץ. בסופו של דבר – אחרי תחנונים, איומים, הבטחות ולבסוף גם מתן שוחד – קיבלתי את הדרכונים לידיי, וידעתי שלפחות לפני ההורים שלי השערים נפתחו. ואכן, הצלחנו בדרכים עקלקלות להבריח אותם מהמדינה ולהעלות אותם לארץ.

"בשלב זה נותר לי לדאוג לדרכון לעצמי, שכן לאשתי ולשתי בנותיי היו דרכונים, אך האיראנים הקפידו על כך שבכל משפחה יהיה דרכון רק לבעל או רק לאישה, כדי למנוע מהם לברוח מהמדינה. במקרה שלנו, כשהתחתנו היה לאשתי דרכון יהודי, והיא רשמה את שתי הבנות בדרכון שלה. לי היה 'דרכון ירוק', כלומר דרכון מוסלמי מזויף".

עוזבים במהירות

רחמים המשיך לנהל את עסקיו כרגיל, אך מתחת לפני השטח הוא ידע כל הזמן שהכל זמני. "באחד הימים זיהיתי שני גברים ממשמרות המהפכה שחדרו דרך הקיר לחצר שלי, וזה הבהיל את כולנו מאוד", הוא משחזר. "הודעתי לאשתי שלפני כל דבר אחר עליה להסתיר את כל המסמכים שלנו, ובינתיים עברנו להתגורר בביתם של הוריה. אך ידענו שגם שם אנחנו לא בטוחים, והמקום היחידי שבטוח עבורנו הוא רק בארץ ישראל.

"היה ברור לי שבקרוב מאוד יגיע יום בו נעזוב הכל. אמנם אחרי שההורים עלו לארץ הייתי יותר רגוע, אבל זה לא היה רוגע אמיתי, כי כמעט בכל יום היו מקרים חדשים שגרמו לי להבין עד כמה שלא בטוח להישאר במדינה העוינת. באופן אישי ידעתי שמשמרות המהפכה עוקבים אחריי ופוקחים עין אחרי כל מה שאני עושה, ולא התפלאתי כלל כשבאחד הימים יצר איתי קשר חבר טוב שהיו לו קשרים עם אנשים הקשורים למשמרות המהפכה ולמשטרה. הוא עדכן אותי: 'יש מישהו שהתלונן על שטח שמכרת לו, ובקרוב יבואו לחקור אותך, אתה חייב להיזהר'. מאוד נבהלתי, כי ידעתי שזו לא התרעת שווא. הבנתי שאני חייב לעזוב את המדינה, וכמה שיותר מהר. עוד באותו יום קניתי כרטיסי טיסה לי, לאשתי ולבנות במחיר פי חמישה מהמחיר הרגיל, כי כשהבינו שאני מעוניין לברוח – העלו מיד את המחירים. בתוך שלושה ימים גם מכרתי את כל הנכסים במחירי הפסד ממש – 160,000 דולר עבור הדירה, שתי המכוניות והחנות. העיקר שנוכל לעזוב. ארזנו מעט מאוד חפצים בתוך מזוודה אחת, וזה היה כל הרכוש שאיתו נסענו לשדה התעופה".

אילוסטרציה

"יהודי או מוסלמי?"

רחמים עוצר לרגע, ומבקש לציין את התאריכים העבריים שבהם אירע המסע. "את ההודעה על כך שמשמרות המהפכה בדרכם אליי קיבלתי במוצאי יום הכיפורים. עלינו על טיסה לטורקיה במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, ולארץ הגענו בהושענא רבא".

אבל התהליך, כך מתברר, לא היה פשוט כלל, שכן בשדה התעופה ציפתה להם התמודדות מורכבת. "כשהגענו לשדה התעופה נעמדנו בתור לבדיקת המזוודות", הוא מתאר. "הפקיד בדק ובדק, ואחרי בערך עשרים דקות שחרר אותנו ואפשר לנו להתקדם. חשבתי שהכל בסדר, אך לפתע ניגש אליי איש גבוה עם מכשיר קשר ודרש: 'תן לי את הדרכון שלך'. לא הייתה לי ברירה, ומסרתי לו את הדרכון. הספיקו לו כמה שניות כדי להציץ בו ולשאול: 'אתה יהודי או מוסלמי?'. באותו רגע לא הבנתי איך התעורר אצלו חשד, רק לאחר מכן נזכרתי בתפילין שלקחתי איתי במזוודה ולא הסכמתי להשאירן מאחור. כנראה שהפקידים זיהו אותן, והבינו מיד שהלאום שרשום בדרכון אינו תואם ללאום האמיתי שלי, ושהדרכון מזויף.

"ידעתי שאם אני רוצה שיאפשרו לי להתקדם עליי להשיב 'אני מוסלמי', אך לא הייתי מסוגל לומר זאת, והודיתי באמת: 'אני יהודי'. היה ברור לי שהוא יעצור אותי באותו רגע, אבל הוא המשיך להתבונן בדרכון ולאחר דקות ארוכות אמר לי: 'יש בדרכון שלך בעיה, כי תאריך הלידה של הבת הקטנה שונה מזה שמופיע בתעודת זהות'. הייתי המום, הוא לא אמר מילה על הדרכון המזויף שלי. ניסיתי לשאול: 'אז מה אפשר לעשות?', והוא הפנה אותי למשרד הפנים כדי לשנות את התאריך. למרבה הנס משרד הפנים היה פתוח באותה שעה, והצלחנו ממש ברגעים האחרונים לפני הטיסה לשנות את מה שצריך ולעלות עם החפצים שלנו בדרך לטורקיה. רק כשהיינו על המטוס הרשינו לעצמנו לנשום לרווחה. זה היה ברגע האחרון וכל כך לא מובן מאליו. ממש הרגשנו כיצד ידו של הקב"ה בכבודה ובעצמה היא זו שמלווה אותנו".

אילוסטרציה

"אין מה לחפש באיראן"

רחמים ומשפחתו שהו בטורקיה במשך שלושה ימים, ובמוצאי שבת – ליל הושענא רבא – עלו על מטוס בדרכם לארץ. "הגענו לישראל ביום האחרון של חג הסוכות, ערב שמחת תורה", מתרגש רחמים. "במשך ארבעה ימים שהינו בדירה קטנה שקיבלנו מהסוכנות, כשאני משתיק את אשתי והבנות כל הזמן, רק חושש שנתגלה או שמישהו ישמע אותנו . הפחד שליווה אותנו באיראן לא עזב גם בארץ. פחדתי מכל דבר ודבר. אבל ככל שחלפו הימים אפשרנו לעצמנו להירגע, גם נפגשנו עם ההורים שלי ועם חברים וקרובי משפחה נוספים שהיו בארץ. כמובן שחשתי שמחה עצומה בשביל כל מי שזכה והגיע לכאן, אך לצד השמחה היה גם כאב על אלו שלא זכו, ושנותרו מאחור".

איך אתה מסביר את זה שלא כל אנשי הקהילה התאמצו כמוך כדי לעלות לארץ?

"מדובר בקהילה גדולה של משפחות עשירות מאוד שמתגוררות ברובן בבתים פרטיים, ומתקשות לעזוב הכל מאחור ולוותר את הרכוש שלהן", הוא מסביר. "למעשה, הן יכלו תמיד ויכולות גם כיום לעזוב את איראן, כמובן ללא טיסה ישירה לישראל, אלא דרך מדינות אחרות. אבל הן לא עושות זאת, כי קשה להן לוותר על כל מה שיש להן שם, והאמת היא שכואב לי הלב. מי כמוני מבין את מה שעובר עליהן, כי גם אני ויתרתי על כל הנכסים והרכוש שהיו לי, אבל היה ברור לי שליהודים אין עתיד באיראן.

"אני עוקב כיום אחרי הקהילה היהודית מרחוק ורואה עד כמה שהיא מתמודדת עם מצב מורכב, ובפרט כשהיחסים עם ישראל מחריפים. ההתמודדות שם מאוד לא פשוטה, רק בשנה שעברה הייתה הוצאה להורג של יהודי שטלטלה את כולם, וברור שהמגורים שם אינם בטוחים.

"בכל שנה מחדש, כשאני מספר בהושענא רבא את סיפור ההצלה שלנו, אני מקפיד להזכיר גם את היהודים שלא זכו לעלות לארץ. אני מתפלל עבורם ומייחל שהם יזכו גם כן להגיע לכאן. יש כאן, בישראל, קהילה איראנית ענקית שתקבל אותם בזרועות פתוחות ובהרבה אהבה. ברור לי שיהיה להם טוב. העיקר שיגיעו".