"החיילים העלו רחפן וראו מחבלים גוררים גופה. בזכות הציצית הם זיהו שזה הבן שלי"

לדינה גדליה יש סרטון שצולם 20 דקות לפני נפילתו של בנה, יוסף מלאכי הי"ד, ונותן הצצה נדירה לגבורה העילאית בה נלחם בכפר עזה. יוסף הוא החמישי משבעת ילדיה והיה נשוי טרי לסיני, עולה חדשה מארצות הברית. בני הזוג חגגו שנת נישואין סמוך לנפילתו.

הסרטון שהגיע לידיה הוא ממצלמת גוף של שוטר שנלחם גם הוא בכפר עזה. הוא מתעד אזרח שנפצע בחזהו מכדורי המחבלים ושכב מדמם במשך כשעתיים. יוסף נראה בו כשהוא מגיח לפתע יחד עם חברו, אור יוסף רן הי"ד. הם יוצאים מרכב צבאי, מרימים את הפצוע ומפנים אותו מהיישוב לכוחות הרפואה שהמתינו בחוץ. הסרטון הוא רק חלק מפעילות בלתי פוסקת של יוסף הי"ד, שבמשך שלוש שעות נכנס ויצא מכפר עזה ללא הפסקה, עד שנפגע ונהרג.

"אני פורש"

"בשמחת תורה היינו בירושלים", פותחת גדליה. "יש לנו מנהג במשפחה מהצד של בעלי: לחגוג את שמחת תורה ביחד בירושלים. זאת משפחה ענפה, יותר ממאה איש, ויש לנו מניין משותף בחג".

באותו חג הם זכו לסעוד יחד בפעם האחרונה עם יוסף הי"ד. "השיחה האחרונה שלו עם אחיו, אחרי ארוחת החג, הייתה על איך מקרבים את הגאולה ומה אפשר לעשות עבורה", היא נזכרת. "בית המקדש היה תמיד שגור בפיו ונוכח במחשבה שלו. כשיוסף היה בן עשר, בעלי התחיל מנהג: בחול המועד של סוכות ופסח, אנחנו יוצאים מביתנו שבבית שמש ועולים רגלית לירושלים – מרחק של ארבעים קילומטר, עד שמגיעים לכותל. בהתחלה זה לקח לנו כעשר שעות, וכיום יש לנו מסלול קצר יותר, שלוקח בערך שמונה שעות. יוסף כל כך אהב את זה, ומגיל צעיר הוא היה מנסה לצרף עוד ועוד אנשים למסע".

בהקשר לבערה שהייתה קיימת בו לקירוב הגאולה, גדליה מוסיפה שיוסף הקפיד מאוד להימנע מלשון הרע. חבריו סיפרו שבכל פעם שמישהו מהצוות שלו בצבא החל לומר משהו שהיה נראה כדיבור על אחרים, יוסף היה אומר: "סליחה, חבר'ה, אבל אני פורש, כי זה לא הולך לקדם את בית המקדש". היא מציינת כי חבריו של יוסף כיבדו אותו מאוד על כך.

ברכה אחרונה

החג המשפחתי והפסטורלי הופר באחת עם עלות השחר. יוסף, ששירת ביחידת דובדבן שמתמחה בלוחמה בטרור, היה אמור לצאת בצהריים לפעילות ממוקדת שנקבעה מראש. בשמונה בבוקר הוא קיבל שיחת טלפון ממפקדו אודות אירוע ביטחוני גדול בדרום. בגלל שהיקף האירוע עוד לא היה ידוע, הוא המתין לראות האם הפעילות הביטחונית שנקבעה להם תצא לפועל. ב-9:30, כשהשמועות החלו להתרחב, יוסף כבר לא חיכה. אימו הספיקה לראות אותו יוצא מבית הכנסת, ובירכה אותו בזריזות "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ובברכת הבנים. הוא עלה על מדים, ומבלי שאיש יקרא לו מיהר לכפר עזה.

בכפר עזה יוסף חבר לאנשי דובדבן נוספים, שהגיעו בכוחות עצמם למקום. בתפקידו בדובדבן הוא התמחה בהטסת רחפנים, המסייעים לתת ללוחמים תמונת מצב מדויקת. אימו מפרטת כי הוא השקיע רבות בטיפוח היחידה ובהעלאת רמת הכשירות שלה. גם בכפר עזה יוסף ניסה להשתמש ברחפן, אך הכלי הופל על ידי כוחותינו ויצא מכלל שימוש. יוסף עלה בקשר וביקש שתהיה מודעות לקיומם של רחפנים צה"ליים. הבקשה הזו, שנועדה לסייע ללוחמים האחרים, הצילה אותו מחטיפה בהמשך.

אנשי דובדבן, בתוכם יוסף, נכנסו ויצאו תוך חילוץ פצועים ומאבק במחבלים הרבים. הסרטון ממצלמת הגוף, איתו פתחנו, משקף מעט מפעילותם. גדליה מספרת כי בכניסתו האחרונה של יוסף, החליטו הוא וחבריו להיכנס לשכונת הצעירים בכפר עזה. מדובר בשכונה הסמוכה לשער היישוב, ומרבית החטיפות מכפר עזה היו ממנה. בסמוך לשער המתינו הטנדרים הלבנים הידועים לשמצה, ומחבלי הנוח'בה שהגיעו בהמוניהם לשכונה גררו את תושבי הבתים לטנדרים.

"יוסף וחבריו נכנסו עם הג'יפ לשכונת הצעירים. יוסף עמד בספסל האחורי, כאשר הנשק שלו מושחל בתוך חרך ירי, ומשם הוא ירה לכיוון המחבלים. פתאום הם ראו משגר RPG מונח נטוש, והם החליטו לקחת אותו לפני שהמחבלים יעשו איתו משהו. בפועל הוטמן להם מארב, פגז RPG נורה אליהם מטווח קצר, והרכב החל לבעור מבפנים".

ארבעת חברי הג'יפ קפצו ממנו, שניים מהם ללא הנשק הארוך שנשאר תקוע בחרך הירי – יוסף היה אחד מהם. בשלב זה הושלכו עליהם רימונים בשילוב ירי מנשק חי. בשוך הירי, התברר כי חייל אחד נהרג – אור יוסף רן הי"ד, וחייל נוסף נעלם: יוסף גדליה.

"שולחת לו אהבה של אימא"

כעבור שלוש שעות, הגיע למקום צוות נוסף של דובדבן, מיחידת הרחפנים של יוסף. הם שלפו רחפן והעלו אותו לאוויר כדי לסייע בניהול האירוע. "בגלל שיוסף הוציא פקודה הדורשת תיאום עם חיל האוויר לגבי הרחפנים, הכלי שלהם לא הופל", אומרת אימו.

לאחר כמה דקות, הרחפן שידר להם צילומים משער היישוב. מחוץ לשער, הם הבחינו במספר מחבלי נוח'בה הגוררים גופה לבושה במדים. בגלל שחלק מהמחבלים היו לבושים גם הם במדי צה"ל, לא היה ברור בתחילה האם מדובר בגופת מחבל או בגופת חטוף. עד מהרה הם הבחינו בפתילות ציצית המבצבצות מבין המדים – וכאן כבר לא היה להם ספק: מדובר בחייל שלנו. גדליה משתפת כי יוסף הקפיד במיוחד על המצווה הזו, וגם באימונים הסוחטים ביותר הציצית נותרה על גופו.

כשהחיילים הבינו את המתרחש, הם הוציאו קריאה בקשר. רכב צבאי כבד של חטיבת גולני הגיע למקום, ובחסדי ה' מנע את החטיפה.

הזכרת כי יוסף נעלם לחבריו. מה אירע איתו עד שאותר על ידי הרחפן?

"זה היה החלק במאורעות אותו יום שלא הבנו. כל הדברים התחברו לנו לאט-לאט, ובהדרגה אנחנו מבינים מה קרה שם. הרבה זמן לא ידענו איך הוא הגיע אל מחוץ לשער. חשבנו שאולי גררו אותו לשם.

"במשך חודשים הייתי מתעוררת באמצע הלילה, עם כאב של אימא. השאלות ניקרו בי חזק: מה קרה איתו בשעות הללו? האם הוא נהרג במקום או שעדיין היה בחיים?

"עם הזמן, למדתי לשלוח אליו אהבה של אימא לסיטואציה הזו. אמרתי לעצמי שאהבה של אימא היא מעל הזמן ומעל המקום. לא הייתי איתו שם ולא הגנתי עליו, אבל למדתי לחזור ולהיות איתו שם במחשבה. זה מאוד הרגיע אותי, וכך הצלחתי לישון בלילה.

"אני יודעת שיוסף כמעט היה חטוף, ואני כואבת על אלו שעדיין לא הובאו לקבר ישראל. באזכרה של יוסף בשנה שעברה, אמרתי שאני מודה לקב"ה שיש לנו מקום קבורה. היינו מאוד קרובים לסיטואציה אחרת".

הניגון שבלב

לפני כשנה, גילו בני משפחת גדליה פיסה נוספת שהשלימה להם את הפאזל.

בפוסט שנשלח לבנם הגדול, שיתף לראשונה חייל שלחם בכפר עזה על מה שעבר עליו באותו יום. "הוא כתב ששנה שלמה הוא שמר על שתיקה ולא הצליח לדבר על מה שעבר. אותו חייל נקלע לכפר עזה בשמחת תורה עם כמה מחבריו, ובמשך מספר שעות הם ניסו להיחלץ ממקום המסתור ללא הצלחה. בכל פעם שניסו לצאת, הם חטפו מטח כבד של יריות.

"הוא סיפר שבשלב מסוים הם קיבלו החלטה לנסות להתקדם, אבל בדיעבד התברר שהם לא העריכו נכון את הכמות של המחבלים שהמתינו מעבר לשער. בדיוק באותו רגע, כאשר עמדו לצאת ממקום המחסה, הם ראו חייל יוצא בריצה מהיישוב, כשהוא אוחז רק באקדח, ללא רובה. גדליה מסבירה כי היום הם יודעים להסביר שהרובה של יוסף נשאר תקוע בג'יפ הבוער, ולכן הוא נותר רק עם האקדח שנשא על גופו.

"החייל בפוסט תיאר, שאותו חייל אלמוני הסתער מכיוון השער לעבר המחבלים בכניסה ליישוב. הוא הצליח לחסל כמה מהם, ואז התרוממו לפתע, ממקום שלא נראה קודם, כעשרים מחבלים. הם ירו לכיוונו והרגו אותו. הוא כתב שהחייל הזה הציל להם את החיים, ואם למישהו יש מידע עליו הוא ישמח לשמוע".

בנה של גדליה יצר קשר עם החייל, ואז התגלה פרט פלאי נוסף: "גילינו שכותב הפוסט הוא הבן של השכנים שלנו. אנחנו מכירים אותו".

מה נותן לך כוח להתמודד עם האובדן?

"אספר לך משהו. לקח יומיים עד שיכולנו לקבור את יוסף בהר הרצל, בגלל ריבוי החללים. היו לי יומיים לחשוב מה אני אגיד בהספד שלו". היא מוסיפה כי בגלל עומס ההלוויות, הוקצבה להם חצי שעה בסך הכול להספדים ולקבורה גם יחד, כך שאת ההספד היא הייתה צריכה לזקק לדקה בלבד.

"בהספד אמרתי שאני לא רואה את עצמי כאימא שכולה. לא התחברתי לקונוטציה של הביטוי הזה. מבחינתי, הביטוי שמתאים לי הוא: אם הבנים שמחה.

"הזכרתי שם גם את שרח בת אשר, שניגנה ליעקב אבינו 'עוד יוסף חי'. אמרתי שזה הניגון הפנימי שלי, והוא מה שמחיה אותי: הניגון של עוד יוסף חי.

"גם היום, אני מנגנת בליבי 'אם הבנים שמחה' ו'עוד יוסף חי', ומאמינה שבזכות נשים צדקניות עוד תבוא הגאולה".