"מה, החדר הזה – זה הבית שלך? למה אתה בא אלינו רק לשבת?"

הימים עוברים וחולפים להם ביעף, שגרה אפורה ומשעממת. עוד יום של תרגול פיזיותרפיה, חוזר על עצמו, במתכונת קבועה, בהשקעה ובאינטנסיביות, ותוצאות – אין!

בתוך כך, ההליכון – אביזר עזר חדש / ישן, אופנתי לגיל מתקדם יותר, מחליף את המקל שעד כה שימש אותי בנאמנות. העמידה וההישענות על הרגליים החלה להיות קשה ומורכבת יותר, והגוף מוכרח להישען על משהו אחר – עם הידיים על ההליכון. בפועל, ממשיך ללכת, אבל במקום שהרגליים יישאו אותי, אני נושא אותן, בבחינת "חי נושא את עצמו".

אמרתי פעם למישהו, אז, באותם ימים: "אני חזק יותר מכל האנשים הבריאים שסביבי. אני בכל פסיעה שאני הולך סוחב על עצמי משקל של 60 ק"ג, בעצם סוחב את כל הגוף שלי". תארו לעצמכם כמה כחות גוף ונפש צריך בשביל כאלה "משימות כבדות".

מה שמביא אותי למעט ולצמצם בהליכה עד למינימום ההכרחי, מבית ומחוץ. בבית, קבעתי את משכני כמעט באופן מוחלט בחדר הממ"ד השוכן בירכתי הבית, וכך, שלוש ארוחות ביום מובלות אחר כבוד במסירות על ידי אמי הצדיקה, אל תוככי החדר / צינוק.

נכנסתי למסגרת חדשה, פשוט, "גברא באמתא יתיב (אדם באמה יושב). אף בתוככי החדר הקטן שהייתי בו, הפסיעות היו מדודות, וגם כשהיה לי צורך לסגור את החלון, לא מיהרתי לקום, אלא המקל, שהיה אז מובטל, הוא סייע לי במשימה. וכך, מתוך הכיסא שישבתי עליו הייתי מבצע את המשימות המינימליות ביותר, ושולח פקודות לכל עבר בעזרת המקל, ללא צורך לפסוע פסיעה אחת מיותרת.

שלא לדבר על התהלכות בבית, מחוץ לחדר. אף הליכה זו החלה להיות נמדדת בצעדים קבועים ומחושבים מראש, רק עם סיבה מוצדקת.

השהות בסלון הבית מקודשת רק לסעודות – בשבתות ובחגים, עד שיום אחד, אחיין מתוק שאל אותי בתמימות, בעומדו בפתח החדר: מה, זה הבית שלך כאן? אתה גר פה? למה אתה בא אלינו רק לשבת?

בתוך המציאות המורכבת הזאת, הייתי זקוק למשהו שישמור על השפיות שלי, ולכן, הייתי יוצא מדי פעם, לחטוף תפילת ערבית בשטיבלאך הקרוב, אבל החוויה הזאת היתה תלויה במשהו גורלי מאד.

כיוון שההליכה אז הייתה קשה עד בלתי אפשרית, לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת עם ההליכון יותר מכמה פסיעות. לכן הייתי נוסע לעבר השטיבלאך, רק על דעת – שהחניה הסמוכה לפתח עומדת ריקה, ומחכה לבואי...

והיה, אם החנייה הסמוכה לפתח היתה פנויה, אכן התמזל מזלי היום להתפלל בבית הכנסת, כי כך ההליכה היא מינימלית ביותר. ואם באתי והחנייה תפוסה, הייתי ממתין בקרבת מקום בתוך הרכב, שמא החניה תתפנה בדקות הקרובות.

ואם גם זה לא הועיל, וכבר בלתי אפשרי לעמוד ולהמתין שם (חוסם את הכביש וכיוצא בזה), הייתי מתחיל ב"סדרת הקפות", ונוסע את כל הרחובות הסמוכים, הקפה אחר הקפה, בתקווה שיקרה נס והפעם החנייה תהיה פנויה.

אני זוכר את הימים האלה, כשאני יושב ברכב וכל החניות תפוסות, לאחר מספר הגון של הקפות, כשהבנתי, שלצערי היום לא אזכה להתפלל בבית הכנסת, ועיני כלות... אני משתוקק לצאת מהרכב להתפלל בבית הכנסת, ואין סיכוי. ואז, לפחות, אני פותח את החלון, ומטה אוזן בניסיון לפחות לחטוף קדיש וברכו, ולהמשיך את התפילה בבית. רגעים קשים!

מטבע הדברים, התפילה שלי, שברוב הפעמים היתה בבית ביחידות, הלכה ואיבדה קצת את הטעם. קיימתי את מאמר חז"ל "הקובע מקום לתפילתו" בהידור, אבל במובן הפחות נעים. פשוט מעגל שחוזר על עצמו על אותו כיסא, ובאותה אמה על אמה שבה שהיתי כל היום, בשעה קבועה, ועם הטעם המר של "בית האסורים". החשק והחיות בתפילה כזו הולך ומתרוקן, הולך ונחסר מיום ליום.

* * *

"התרפקות".

המושג "להתרפק", יכול להיות בהחלט חוויה נפלאה, בפרט כשמתרפקים על רגעים יפים ונדירים, שהיו לנו במשך החיים, רגעי הוד. אך הוא עלול להיות גם מלכודת מסוכנת.

כאשר אדם עובר מעברים במשך חייו, תקופות של אור ותקופות של חושך, הוא עלול ליפול בטעות, ולהיענות להצעה מפתה בדמות מקלט מדומה, שמזמין אותו בחיוך מאיר עיניים לברוח מהמציאות, ולהפליג ולהישאב אל תקופות אחרות, יפות וזוהרות, ששייכות לעבר שחלף לו זה מכבר.

יש נטייה, ואולי אפילו חוויה מענגת, לשבת (בדרך כלל באיזה מפגש) ולהתרפק על העבר, על התקופות היפות, כשהכל היה זוהר ומאיר, הכל היה חלק ופשוט, ללא צרות וללא משברים, ואז נשמע בחלל המשפט המוכר – "אין כמו הימים של פעם", כשעיניו של המתרפק בורקות ומאירות, וכשמתלווים לזה גם ניחוחות נוסטלגיים זה הופך לתענוג של ממש!

כל עוד אדם נמצא במצב שהחיים שלו פחות או יותר נוסעים וממשיכים, הוא בתוך איזושהי מסגרת שמחייבת אותו להמשיך ולצעוד קדימה. גם אם בהווה הוא סובל ודואב, והוא משתוקק להתרפק על העבר הזוהר, זה עדיין לא נורא כל כך. ההתרפקות עבורו היא בסך הכל חוויה נחמדה מדי פעם, ואולי אפילו חווית ריפוי.

אבל אדם שנמצא במצב שכביכול החיים שלו נעצרו, לא נמצא באיזה מסגרת קבועה, אין שום עול שמחייב אותו, וכאן הוא בוחר לברוח מההווה המעיק והמר, ולרחף עם הדמיון אל העבר המתוק והנפלא שהיה מנת חלקו בימים הראשונים – הרי זו מלכודת מסוכנת מאד. כי כשאדם מנסה להתרפק ולקבל חיות ממשהו שכבר לא קיים, הוא פשוט מתנתק ושוכח מעצמו, ובתוך כך, גם מזניח את התפקיד העכשווי שלו, וזה מסוכן מאד, כי הוא מאבד בידיים גם את ההווה וגם את העתיד שלו.

במקרה שלי, באמת היה לי הרבה על מה להתרפק. אם זה על התקופות האחרונות, שבהן הקב"ה הוביל אותי צעד אחר צעד בתהליך מרתק, שבו זכיתי לימים יפים כל כך ולתחנות מגוונות כל כך, והנה כעת הכל נהיה תקוע, אפרורי, ומשעמם; ואם זה על השנים שבהן הייתי בחור בריא ונמרץ, חיי היו "ברשותי", הכל היה אטרקטיבי ומעניין, חוויות בלתי נשכחות...

ומנגד, אני מוכרח לציין כי גם בתוך כל התיאורים הקשים האלו, בפועל, לא הייתי שרוי בעצבות או בייאוש, כלל לא. כלפי חוץ לא ניכרו עלי התהפוכות הקשות האלו, הכל היה ב"בתי גוואי" (בבתים הפנימיים). גם בתוך תוכי, בעיני היו אלא ייסורים שאני צריך לעבור תוך כדי התהליך שלי, לא משהו בדרך לייאוש.

גם בתקופות ארוכות כאלו, כשלא ראיתי קצה של אור, ולא היה לי שום הסבר למה שאני עובר, תמיד השתדלתי להאמין שהכל מתוכנן ומדוקדק מה' יתברך. ואכן, הקב"ה עזר לי, והשפיע עלי כמויות אדירות של אמונה ותקווה, שהחזיקו אותי שלא להישבר ולא להתייאש, וזה בא לידי ביטוי בין היתר גם בסדר היום הקפדני והקבוע, שברחמי ה' הרבים מעולם לא הפסיק. הדף היומי, ההספקים, התפילות, וכו'.

אני חושב שאחת הנקודות המהותיות שיכולות לשפוך קצת אור ולהסביר תופעה כ"כ לא הגיונית - שהקב"ה פשוט ריחם עלי, וממשיך לרחם עלי, ומציל אותי מהמלכודת המסוכנת הזו. בתקופות הכי קשות, בזמנים הכי חשוכים, הוא מרחיק ומנתק אותי מכל אזור של התרפקות על העבר ה"מפואר" שלי, ובמקום זה אני זוכה להתרפק על ההווה.

* * *

אז מה יש בהווה, עד כדי - להתרפק עליו?

אני רוצה להקדים חוויה בלתי נשכחת, שצפה ועולה בזיכרוני, בדיוק בהקשר הזה.

אני זוכר את עצמי, באחד הערבים של אותם ימים, יושב בחתונה של אחד מחברי הקרובים, כשסביב השולחן יושבים החברים הטובים מהימים היפים, אלו שצעירים ממני ב-3 או 4 שנים, שכבר התחתנו להם זה מכבר.

ברקע, כמובן, מתנהל לו השיח המוכר של ה"זוצי"ם", על כולל פלוני וכולל פלמוני ומה שביניהם... או על המשכנתא שמעיקה, שיח שמנוכר לי מאד באותם רגעים, ורחוק מאד מהמצב שלי.

והתחושה, אוי התחושה! קשה ומרירה. אני מפליג בזיכרוני לימים היפים שלי, בישיבה, כשאני יושב לי בחדר האוכל, מוקף בחברים קרובים ומנהל שיח מרתק וסוחף על הגיגי משנתי, בעומק ובהומור השמורים לי. ועתה אני באטמוספירה אחרת לגמרי, יושב לי בראש כמעט מורכן, כשהלב רחוק כל כך מהסיטואציה הזאת, מוקף בחברי הוותיקים והקרובים, שכולם כבר התקדמו להם, כל אחד בדרכו, ואילו אני תקוע לי אי שם, עם נתונים הכי לא מרשימים. כשמאחורי מבצבץ לו ההליכון האפור שלי, כן, האביזר הזה של הגיל המתקדם, מסגיר באופן חד משמעי את המצב העדכני שלי, מה שמוסיף לאווירה ה"חגיגית", ומעלה לי תחושה צורבת של הפסד.

ואז כשהגיע התור שלי לומר משהו, ננערתי באחת, והוצאתי מתוך תוכי "נשק שובר שוויון", כשאני מסנן את המשפט הבא: "פעם הייתי מחפש משמעות בחיים, היום אני מבין כי החיים בעצמם הם המשמעות".

אינני יודע אם השומעים הבינו את עומק המשמעות של המשפט הזה, ואם בכלל הבינו את פירושו. יתכן מאד שלא. אך לי זה הספיק. אני הבנתי טוב מאד את המשמעות. זה התאים בדיוק לסיטואציה, השיב לי את כבודי האבוד, והרים אותי קצת יותר מטפחיים מעל הקרקע.

אסביר למה התכוונתי. כשהייתי צעיר יותר, חשבתי כי החיים – הנתונים שלנו, הם כלי ריק שצריך למלא אותו במשמעות, חוויות והנאות, הישגים והצלחות. ואילו היום, דווקא בצוק העיתים, אני מתחיל להבין כי החיים, הנתונים - יהיו מה שיהיו, הם בעצמם המשמעות! (כמובן כשאני מחובר אליהם, ולומד לגלות את מה שבתוכם...). וככל שאלו יהיו מורכבים יותר, כך המשמעות שמסתתרת בהם תהיה עמוקה יותר.

כשלנגד עיני חרוט על טס של זהב, המשפט האדיר ששווה כל הון שבעולם, של רבינו חיים בן עטר זיע"א באור החיים עה"פ 'ויהיו חיי שרה' – "כי הצדיקים מחיים את ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם".

עם הביאור העמוק (ששמעתי ממו"ר הרב מיכאל טולידאנו שליט"א), שמבטא היטב את הנקודה הזאת: הימים, הכוונה לנתונים של החיים – המאורעות, הקשיים, וכל מה שביניהם.

הצדיקים, החיות הפנימית שלהם גבוהה ועמוקה כל כך, שהנתונים של חייהם לעולם לא יקבעו ויגדירו אם המצב שלהם חי או מת, אלא להיפך, הם יוצקים תוכן, משמעות, וחיות, בנתונים שלהם, יהיו מה שיהיו, ו"מחיים את ימיהם", כשב"שיא" - הם הופכים גם נתונים של מיתה לחיים, או של רע לטוב.

ואילו הרשעים, בדיוק להיפך. הם תלויים בנתונים ובמאורעות שהחיים יביאו עליהם, ומעבר לזה, הם כשלעצמם מתים, אין להם שום חיות מצד עצמם, הם פשוט יושבים ומחכים, תלויים ועומדים, עד שהחיים השטחיים והרדודים שמתאימים לתפיסתם יספקו להם משמעות, יחיו אותם, וממילא "ימיהם מחיים אותם".

זה אמנם גבוה, אבל כיעד וציון דרך, זה בהחלט נותן השראה מתוקה, להשתדל לחפש בכל מצב את המשמעות הפנימית והעמוקה שמסתתרת לה בחיים ובנתונים בעצמם, ולא לחכות למשמעות השטחית והרגעית שתבוא לה מאי שם.

* * *

כדי למלא קצת את הנפש, ולטעום קצת מהטעם הגבוה והפנימי, שנמצא בכל רגע של חיים, נהיה מוכרחים לשנן לעצמנו את הדברים הבאים, ולפחות להאמין בהם.

בהשקפה השטחית והרדודה נדמה לנו, כי יש תקופות בחיים, יש מצבים וזמנים יותר טובים ויש פחות, יש רגעים יפים ויש פחות, אבל אין זו אמת!

יש מהלך אחד בחיים, ותכלית אחת, וכשם שבורא העולם הוא אחד, כך ההשפעה שהוא משפיע היא אחת. וממילא, מי שנתן לי את התקופות היותר יפות ומזהירות, הוא נותן לי גם את התקופות הפחות יפות וזה מהלך אחד, ודבר אחד.

ואם יש חלוקה ושינוי, זה בוודאי רק בהרגשה ובתפיסה המצומצמת שלנו, כי לבורא העולם יש תוכנית אחת, ומהלך אחד ברור, להוביל אותי למקום הכי טוב. אלא שגזרה חוכמתו שפעם זה נראה לנו בצבע לבן, ופעם זה נראה לנו בצבע אפור (אם כבר יש תועלת מזיכרון העבר, זה לזכור (לא להתרפק...) את התקופות היפות יותר, ולהאמין ולהקיש מהן לכל הזמנים וכל העיתים שלנו, שאין באמת הבדל בין התקופות, אלא הכל מהלך אחד, ואב אחד לכולם).

ואם שאלנו, מה יש בהווה? התשובה היא מילה אחת – נצח!

כל עוד נשמה באפנו, ואנחנו חיים כאן בעולם הזה, כל רגע כזה, יהיה מה שיהיה, ובכל אופן שיהיה, אם רק נרצה, זה פוטנציאל להפוך לנצח, ואין יותר מ"נצח". הערך הזה הוא הרבה יותר גבוה מכל נוסטלגיה או התרפקות על תקופה כלשהי. כך שחבל מאד לאבד את זה ולנסות לברוח... כי אין לנו בכלל הכלים להעריך רגע אחד של חיים כאן בעולם הזה, אז חבל על כל רגע.

"שבענו בבקר חסדך, ונרננה ונשמחה בכל ימינו".