"אין לי ספק שבתי רצתה לחיות": הרב שלום המר מדבר על האובדן ועל השליחות שבעקבותיו

כשבתו של הרב שלום המר הלכה לעולמה באופן טרגי לפני חמש וחצי שנים, הוא החליט לעזוב את עיסוקיו הקודמים – שכללו העברת שיעורים בצה"ל ובישיבות, וכן עמותה שניהל. את זמנו ומרצו הוא רותם כיום כדי להנציח את מעשיה הטובים של בתו, ובעיקר כדי למנוע הישנות של מקרים דומים.

הרב שלום המר בכנסת

"למה את יושבת לבד?"

בני הזוג המר עלו ארצה מארצות הברית לפני 35 שנים, וכאן נולדו להם ששת ילדיהם. גילה ז"ל הייתה החמישית שבהם. כשהרב המר מספר עליה, לא ניתן לפספס את החיוך בקולו. "גילה הייתה נערה מלאת שמחת חיים", הוא נזכר בגעגוע. "כשהייתה נכנסת לחדר הוא היה הופך למואר יותר. היא הייתה חברותית ומקובלת מאוד בחברה".

הרב המר משתף כי פעם, במהלך אירוע, פנתה אליו אישה צעירה בשאלה: "אתה אבא של גילה המר?". לאחר שהשיב בחיוב, היא סיפרה לו שהכירה את גילה מהתיכון. כשהרב המר שאל האם כוונתה שהן למדו ביחד, היא השיבה בשלילה והסבירה שלמדה בבית ספר סמוך, אבל לא תשכח את הפעם בה ישבה לבדה בחצר המשותפת לשני המוסדות. גילה ניגשה אליה, התענינה בשלומה ומדוע היא יושבת כך לבדה.

גילה המר ז"ל

לאחר מותה של גילה, הוציא אביה סדרת ספרים לעילוי נשמתה, המתארים את האכפתיות ושמחת החיים שהתאפיינה בהן.

לצד החברותיות והרגישות לזולת, הרב המר מוסיף כי בתו ניחנה גם באנרגטיות וביצר הרפתקנות מפותח. הוא מדגים בחיוך כי פעם, במהלך שבת מיוחדת שנערכה בתיכון, היא ארגנה מלחמת כריות סוערת. האירוע גרם למערכת כיבוי האש להידלק ולהתיז מים.

עם החולצה שנושאת את לוגו העמותה שהקים לזכר ביתו גילה המר ז"ל

"כאב נורא ופספוס נורא"

כשגילה הייתה בת 16, חל שינוי פתאומי בהתנהגותה. המהפך היה ניכר לעין, אבל למרות מאמציהם הוריה לא הצליחו להבין את הגורמים לשינוי החד. רק כעבור כחצי שנה, גילה אזרה אומץ ושיתפה אותם באירוע טראומטי שעברה במהלך חג הפורים.

"בדיעבד, גילינו שכשבועיים לאחר האירוע הטראומטי, גילה סיפרה למדריכה שלה, נערה כבת 18. היא ביקשה ממנה לא לשבור את האמון שנתנה בה ולא לגלות על כך לאף אחד. המדריכה הבטיחה וקיימה, ואכן לא דיווחה לאיש – אפילו לא לנו, הוריה.

"כיום, אחד הדברים שאני מדגיש תמיד במהלך ההרצאות שלי, זה שקודם כל יש חוק חובת דיווח. אבל מלבד החובה החוקית, חשוב לי שבני הנוער יבינו מה המשמעות של אי דיווח לגורמים אחראיים, מתוך הרצון לא לשבור את אמון החבר. 'זו החלטה שלכם לבחור בין לשבור את האמון, ובין חלילה לאבד את החבר שלכם', אני מבהיר להם באופן הכי ישיר.

"אדם שעובר טראומה, ולא משתף ומוציא את מה שחווה – זה עלול להתפוצץ לבסוף", הוא אומר. "הרבה פעמים הדבר מתבטא בדיכאון ובחרדות, ויכול להידרדר למקום גרוע יותר". הרב המר מפרט כי אצל גילה חוסר הטיפול בטראומה הביא עד מהרה להתפתחות דיכאון, שבא לידי ביטוי באופנים שונים, החל מגילוי אדישות ובריחה מאחריות – התנהגויות שלא היו קיימות אצלה בעבר ולא אפיינו אותה כלל. היא גם הרבתה להסתגר בחדר חשוך, הפסיקה מלעשות דברים אהובים, והפכה לפחות חברתית. בנוסף, היא התחברה לבני נוער שלא היוו חברה בריאה עבורה, ואף החלה לצרוך חומרים מסוכנים.

"לקח לגילה זמן עד שהיא שיתפה את אחיותיה, ובהמשך אותנו, בטראומה שעברה. אבל עוד לפני שהיא סיפרה לנו, הבנו שקורה פה משהו, והתחלנו לחפש טיפול בשבילה. שלחנו אותה לכל מיני טיפולים, אבל הם לא היו מה שהיא הייתה זקוקה לו. עבר זמן עד שמצאנו את הטיפול הנכון עבורה".

למרבה הצער, מצבה של גילה הלך והידרדר, ובגיל 18 היא הלכה לעולמה. "אין לי ספק שגילה לא רצתה למות, ואין לי ספק שברגעים האחרונים שלה היא אמרה לעצמה: אוי, מה עשיתי?", הוא אומר. את השבעה מתאר הרב המר כגדושה ב"כאב נורא ופספוס נורא. המחשבות מנקרות ללא הפסקה, כמו פלייבק בתוך הראש. אי אפשר לתאר את הכאב. כשאנשים אומרים לי משפטים כמו 'אני רק יכול לדמיין את הכאב שאתה עובר', אני עונה להם: 'ברוך ה' אתה לא יכול לדמיין את זה'".

הר המר בהרצאה

"פיסת תקווה"

למרות הכאב הגדול, הבין הרב המר כי מסע חייו מכוון אותו כעת לשליחות חדשה. הוא הקים עמותה בשם 'דרכה של גילה', במסגרתה הוא פועל להעלאת המודעות לטיפול נכון בדיכאון: הן על ידי הרצאות, והן על ידי קו ייעוץ לבני המשפחה של האדם המתמודד. "אנחנו עוזרים לסביבה של המטופל לעשות סדר, ומנווטים אותם לתחנה הראשונה שנדרשת לו, כי זה נושא מאוד סבוך".

מה העקרונות הכי חשובים שכדאי שהסביבה תכיר?

"לפני הכול, חייבים להבין שמרבית האנשים שהולכים לעולמם באופן טרגי לא רוצים למות – הם רוצים לחיות. זו נקודה קריטית, שמביאה את הסביבה להבנה שיש אפשרות לעזור לאנשים הללו.

"אדם ששרוי במצוקה משמעותית מרגיש בתוך בור עמוק וחשוך. באותם רגעים הוא לא תמיד זוכר שאפשר להתמודד ולצאת מהבור ושיש דרכים אחרות", מוסיף הרב המר. הוא מסביר, כי למרבה הצער העניין נפוץ יותר בשלב הנערות והבחרות – גילאי 16 עד 24. "בגילאים הצעירים, לעיתים יש חוסר יכולת לחשוב בשיקול דעת על ה'מחר'. אותם בני נוער לא תמיד הבינו שהם עושים משהו שהוא בלתי הפיך. הם לא רצו למות, אלא פשוט לא ידעו איך להתמודד עם החיים. אם אנחנו נקרא את סימני המצוקה מספיק בזמן, ניתן להם פיסת תקווה ונראה להם שיש אפשרות אחרת – אין ספק שאנחנו יכולים להציל חיים".

גילה המר ז"ל

במסגרת פעילותו, מזדמנים לפתחו של הרב המר גם מקרים מצילי חיים של ממש. הוא מתאר קריאת חירום שקיבל פעם בערב שבת. אישה שהשתתפה בשיחה שהעביר התקשרה אליו, וסיפרה לו בבהילות שבעלה נקלע למצב נפשי קריטי. הרב המר לא היסס לרגע ומיהר לנסוע מבית שמש לירושלים, לביתם של בני הזוג. "אחרי חצי שנה פגשתי אותו במקרה. הוא חיבק אותי ואמר לי 'אתה הצלת את חיי'".

לאחרונה קיבל הרב המר מכתב באנגלית מאדם שבעבר פנה אליו להתייעצות. בתו הייתה במצב נפשי חמור, והרב המר ליווה את ההורים, הדריך אותם כיצד להתמודד עם הסיטואציה המורכבת והכווין אותם לאנשי מקצוע מוסמכים ורלוונטיים עבורה. "ברוך ה', הבת אכן הלכה לטיפול. האב כתב לנו שהוא לא יודע אם אני זוכר אותו, אבל הוא רוצה לשתף שהבת שלהם בדרך לחיים חדשים. היא נמצאת במצב טוב, עברה טיפול, ובונה עכשיו את החיים שלה".

גילה המר ז"ל

העיסוק בנושא, פעם אחר פעם, לא קשה עבורך?

"ודאי שזה מאתגר. אבל אני צריך לספר לך שכיהודים אנחנו עושים גם דברים קשים? זה מאוד קשה, אבל מדובר בהצלת חיים, פיקוח נפש ממש. אמנם יש כמה גופים שעוסקים בנושא, אבל זקוקים לעוד הרבה גורמים כדי לסייע במלחמה הזאת. זו ממש מלחמה, ואין ערך יותר חשוב וחזק מערך החיים וערך הרצון לחיות.

"אני תמיד אומר לאנשים שלא יחשבו שאני כזה צדיק", הוא מסכם. "אני לא עושה את זה רק כדי לתרום לאחרים. זה גם טיפולי בשבילי ומקשר אותי לגילה שלנו".