"סבא התגלה אליי בחלום, וכך החל תהליך התשובה שלי"

כשכרמית אליהו הייתה בת 12, היא החליטה לשמור שבת באופן מלא. עבור הוריה זו הייתה החלטה תמוהה מאוד. כאנשים שניהלו בית חילוני, וכך גם חינכו את ילדיהם, הם לא הבינו מה אירע לבתם. אך כרמית, ששמעה באופן מקרי מחברתה על רעיון שמירת השבת, החליטה כי ברצונה לטעום ולנסות, ומאז לא חדלה.

ומה עושים במהלך שבתות ארוכות, כשאת שומרת השבת היחידה במשפחה, ואין לך אפשרות לצאת לבילויים או לנסוע עם חברים? כרמית מספרת, כי היא נהגה ללכת עם חברתה בקביעות לבקר את הסבא של החברה – איש צדיק ויקר. "דרך הסבא למדנו המון – על היהדות, על קיום המצוות, על החגים, על מה שה' דורש מאיתנו. בזכותו הידיעות שלי התרחבו והעמיקו", היא מספרת. "כך מצאתי את עצמי כבר כילדה צעירה, ללא שום רקע דתי, כשאני עושה את צעדיי הראשונים בעולם התשובה, ומבינה שזהו מקומי, וכאן אני רוצה להישאר".

התגלות בחלום

כעבור כמה שנים נפטר הסבא של החברה, והביקורים אצלו פסקו. "אני זוכרת כמה שכאבנו והצטערנו על כך", מציינת כרמית, "גם השבתות שלנו החלו להיראות אחרת, ואחרי שהתרגלנו לבקר אצלו מידי שבת, היה נראה מוזר לא לפגוש אותו. אבל יום אחד הוא נגלה אליי בחלום, ופשוט ראיתי אותו".

שוחחתם? מה הוא אמר לך בחלום?

"אני לא זוכרת את כל החלום, אבל הסבירו לי לאחר מכן שהתגלות כזו מסמלת דבר טוב. בסיומו של החלום, הסבא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו שישמח אותי, והביא לי לראות את דוד שלי שנפטר גם כן באותה תקופה. כשהתעוררתי בבוקר הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לחברה שלי, ושתינו החלטנו ללכת לבית העלמין כדי להודות לסבא".

כרמית מציינת כי כיום, במבט לאחור, היא מבינה שזה מוזר ששתי נערות צעירות מסתובבות בין המצבות, אבל אז זה היה נראה לה הגיוני ומתבקש. "לקחנו מים וספר תהילים, וחיפשנו את הקבר. כמובן שלא מצאנו, וכמעט התייאשנו. אבל אז התחלנו פתאום להרגיש משב קר של רוח טובה. החלטנו ללכת בעקבות הרוח, והיא פשוט הובילה אותנו אל קבר הסבא. זה לא היה דמיון, שתינו הרגשנו איך שבורא עולם מביא אותנו לשם".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה חוותה כרמית דברים שנראים נגד דרך הטבע. "הקב"ה שלח לי הארות לאורך כל הדרך, המון מקרים קטנים ומחזקים", היא מתרגשת. "כך, למשל, אבא שלי קנה פעם כרטיסים לפסטיגל לכל בני המשפחה. מכיוון שהפסטיגל נערך בשבת, סירבתי כמובן להשתתף, ובסופו של דבר חבר של אבא שלי שמע שיש מופע גם במוצאי שבת והשיג לי כרטיס. כך יכולתי ללכת להופעה, ובסיומה נערכה הגרלה, ולמרבה ההפתעה זכיתי באופניים. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ומרצה לבני משפחתי בהתרגשות על כך ש'יותר ממה שאני עושה בשביל השבת, היא עושה בשבילי', ובאמת האמנתי בכך".

"סטירה של נשיקה"

השלב הבא של ההתחזקות בחייה של כרמית הגיע אחרי החתונה. "תמיד רציתי להתלבש בצניעות, אבל התביישתי", היא מספרת. "אחרי החתונה התחלתי לעבוד בגן דתי, ושם ביקשו ממני ללבוש חצאיות ובגדים ארוכים. בתחילה הייתי מחליפה בצהריים, עד שקלטתי שזו בדיוק ההזדמנות להתחיל להתלבש באופן קבוע בצניעות, כפי שאני רוצה. כך שיניתי את אופן הלבוש שלי, ואפילו זרקתי את הבגדים שאינם צנועים. אבל היה דבר אחד שלא הצלחתי להתרגל אליו – כיסוי ראש. זה היה עדיין רחוק ממני ומאוד קשה ליישום, פשוט לא הצלחתי".

בינתיים נולדו לה שני ילדים, ושגרת היום הפכה להיות צפופה ומסיבית – עבודה בגן בבוקר, וטיפול בבית ובילדים בצהריים ובערב. "עבדתי קשה", היא מסבירה, "וזו גם הסיבה שבאחד הימים התחלתי להרגיש תחושה מוזרה, כמו נימולים ברגליים. הייתי אז בסך הכל בת עשרים ושבע, אישה צעירה, ולא העליתי בדעתי שאלו עלולים להיות תסמינים למשהו מסוכן. הלכתי לבדיקות, אך הן היו תקינות לגמרי. הרופאים אמרו שלא צריך לעשות דבר, ואני המשכתי בחיי הרגילים".

אבל שנה לאחר מכן החל התקף נוסף, שהפעם כבר לא היה ניתן להתעלם ממנו. "זה קרה בדיוק כשבאתי להאכיל את התינוקת", מתארת כרמית, "פתאום הרגשתי שאני לא מסוגלת להזיז את הראש, את הרגליים ואת הידיים, תקפו אותי גם סחרחורות והרגשתי שאני מקיאה. זה היה מלחיץ מאוד, והפעם הודעתי לבעלי שאני לא פונה למרפאה, אלא ישירות לחדר מיון. הפלא הגדול היה שלאחר בדיקות מקיפות הודיעו לי הרופאים: 'אין לך כלום!', והם גם הוסיפו: 'כנראה זה מתח נפשי'.

"לא הבנתי איך ייתכן להגיד למישהי שלא מתפקדת מרוב כאבים ש'זה נפשי', אבל לא הייתה לי ברירה. מאז היו עוד שבע פעמים שהגעתי בהן לבית החולים. אושפזתי מידי פעם למשך תקופות, כשמטפלים בי בסטרואידים כדי להקל על הכאב והתסמינים, אבל תמיד הדגישו ש'הבדיקות תקינות, ואין כלום'.

"בפעם השביעית דיברתי עם בורא עולם מהדרך למיון, התחננתי שימצאו מה יש לי, והרגשתי שאני חייבת לקבל על עצמי משהו גדול. ידעתי גם מה נדרש ממני, והבטחתי שמהיום אקפיד בלי נדר לכסות את השיער בכיסוי ראש מלא. זו לא הייתה החלטה קלה עבורי, כי כפי שציינתי – במשך שנים הסתובבתי עם ההבנה שעליי לקבל זאת על עצמי, אך ללא הצלחה. הפעם ידעתי שאני צריכה משהו גדול, וההחלטה התקבלה".

כרמית מתרגשת כשהיא מגיעה להמשך הסיפור: "כבר כשהגעתי לבית החולים ידעתי שתפילותיי התקבלו, כי הרופאה דיברה מהרגע הראשון אחרת. היא הראשונה ששלחה אותי לבדיקת MRI מתוך השערה שייתכן שמדובר בדלקת במוח, בעמוד השדרה ובצוואר. לאחר מכן אושפזתי עד לקבלת התוצאות, ובינתיים הקפדתי על כיסוי הראש, וגם השתדלתי לשמח את האנשים שבמחלקה, מתוך הבנה שאם הקב"ה הביא אותי לכאן, בוודאי הוא מצפה שאממש פה את הייעוד שלי.

"היו אלו ימי חנוכה, ואני זוכרת את עצמי קונה סופגניות, עוברת בין החולים ומחלקת להם, ואז באחד הימים הופיעו בחדר שלי כמה רופאים והודיעו: 'אנחנו יודעים מה יש לך, זוהי טרשת נפוצה!'. לא ידעתי אם לבכות על המחלה הקשה שתקפה אותי, או להודות שקיבלתי סוף-סוף אבחנה, שכל כך חיכיתי לה. כשיצאתי מן החדר פגשתי מישהי שאמא שלה אושפזה במחלקה, וכשסיפרתי לה על האבחנה, היא אמרה: 'טרשת נפוצה? איזה כיף לך', ואז סיפרה שבמשך תקופה סבלה אמא שלה מתסמינים קשים, והם קיוו מאוד שזו תהיה טרשת נפוצה, אך לבסוף התברר שזוהי מחלה סופנית. 'טוב לך שזו רק טרשת', היא אמרה לי, ואני הרגשתי שקיבלתי סטירה של נשיקה".

חלפו שלוש שנים מאז גילוי הטרשת. כרמית מציינת כי בזכות התרופות שהיא לוקחת, היא ברוך ה' מאוזנת, וכלפי חוץ קשה להבחין בכך שהיא מתמודדת עם מחלה כה קשה. "אני לא יכולה לצאת לעבודה, גם בעבודות הבית אני צריכה לפעמים עזרה, אבל ברוך ה' – הדברים לא נראים לעין, וכלפי חוץ אני מתפקדת ממש כרגיל", היא משתפת, "אני בוחרת להסתכל על ההתמודדות שלי מתוך מבט של אמונה, להשתדל להתחזק ולהודות על כל המתנות שנתן לי, כי שום דבר לא מובן מאליו".

לא קשה לך עם המחשבה על כך שאחרי התחזקות כה גדולה שעשית, חלית במחלה קשה?

"ממש לא. אני רק מודה לקב"ה מידי יום, כי ברור לי ששום דבר לא מובן מאליו. קיבלתי כל כך המון מתנות מלמעלה, אז איך אפשר בכלל להתלונן? גם מחלת הטרשת הייתה עלולה להחמיר, ובינתיים הקב"ה שומר עליי. אני רק מודה לו בכל יום".

ובכנות, את לא חוששת?

"אם את מתכוונת לשאול אם אני לא חוששת מכך שהמחלה תחמיר, אז לא – אני לא חושבת על כך לרגע", משיבה כרמית בגילוי לב. "דווקא כמי שאושפזה במשך תקופה ארוכה, וראתה כל כך הרבה אנשים שעברו במפתיע אירועים מוחיים או שחלו במחלות שעצרו להם את החיים, אני יודעת שבורא עולם הוא היחיד שמנהל אותנו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא רק להאמין בו ולבטוח בו. זה הדבר היחיד שאני מתמקדת בו כיום, והלוואי ואזכה".