קריעת הים באיילון: מסיפורי הישועות של שותפי הידברות

אני אדם של מחקר, מדע, נתונים. יש לי תארים, אני יועצת ארגונית, רגילה לבדוק כל דבר לעומק, לשקלל סיכונים, לנתח מצבים – אבל מה שקרה לי, אי אפשר להסביר באף נוסחה פיזיקלית.

אני אומרת את זה בצורה הכי מדויקת שאני יכולה: לא הייתי אמורה להיות כאן היום.

זה היה נס. חד-משמעית. נס מעל הטבע.

אתם כבר מנחשים שאני אספר על שטר השותפות, משהו שבשבילי הוא תרומה שהיא הרבה מעבר לכסף. זו הייתה התחייבות רגשית, רוחנית. הרגשתי שאני נכנסת בהסכם גדול, לא בשותפות עם ארגון או בזכויות. הרבה הרבה מעבר לזה. 

אז זהו, שאכן ראיתי המון דברים טובים מאז החתימה. הרבה בהשגחה פרטית, ניסים קטנים. 

אבל באותו לילה התרחש משהו לא הגיוני בכלל, ששינה לי את התפיסה. 

זה היה ערב חורפי. סוף סוף הגיע הגשם הראשון אחרי תקופה יבשה. כל נהג יודע: הגשם הראשון – הוא הכי מסוכן.

הכביש מתכסה שכבת שמן בלתי נראית, ההיגוי מאבד יציבות.

היה לילה חשוך וגשום, כבישים רטובים, ראות אפסית כמעט, ואני בדרך להרצאה של רב שהתקיימה בהרצליה.

עליתי על מחלף מורשה – נתיב אמצעי. הכביש היה עמוס, והגשם פשוט שטף את השמשה בעוצמה.

אני נוהגת בזהירות, מחזיקה את ההגה חזק. ופתאום – רכב פורץ משמאל, חותך אלי בזווית חדה.

לא היה לי זמן לחשוב. הגוף פעל לפני השכל. סובבתי מיד את כל ההגה ימינה, אבל שם אין שוליים, אלא נתיב פקוק. 

הרכב, שלא מדגם מתקדם מדי או עם מערכות בטיחות מתקדמות, פשוט החליק בבת אחת. 

כבר הרגשתי את הגלגלים מאבדים אחיזה, את הגוף שלי נזרק מעט הצידה. בראש רצה מחשבה מהירה שאיכשהו, אף על פי שארכה רק חלקיק שניה, הייתה גדולה יותר מהזמן הקצר: זהו, זה הרגע, זה הסוף.

עצמתי עיניים חזק, מחכה לחבטה העצומה שהיא אולי הדבר האחרון שאשמע בעולם הזה.

אבל לא קרה כלום.

שקט מוחלט. 

פקחתי עיניים. אני בנתיב הימני, נוסעת, רגיל. 

מסתכלת במראה, לראות אולי מישהו צופר או משהו. כלום. 

לא דמיינתי את הרגע הזה. הרי הרכב החליק! 

מבעד למראה אני רואה את המכוניות חוזרות לטור מסודר. הן כאילו זזו אחת-אחת, כאילו מישהו תיאם ביניהן איך אוכל להחליק בנחת לנתיב, לעצור בדיוק בזמן ולהמשיך לנסוע.

אין שום סיכוי שהם ראו אותי והספיקו להסתדר מראש. לא היתה שום סיבה שיזוזו ברגע הנכון.

באמצע איילון, כמו קריעת ים סוף, מישהו סלל לי נתיב.

זה לא צירוף מקרים, זו השגחה. זה ביטוח. ביטוח מסוג אחרי לגמרי. 

עדיין ניסיתי לנסות למצוא הסברים הגיוניים. אני אישה של היגיון. אבל לא מצאתי. 

רק יכולתי לומר את שירת הים הפרטית שלי. את מה שראו בני ישראל בים סוף, ראיתי אני באמצע החיים, על כביש מחליק וסואן.

המשכתי לנסוע, בוכה. נושמת.

והמחשבה לא עזבה אותי: אולי זה בזכות אותה חתימה. כשחתמתי, זה היה בין היתר ממקום שהרגשתי שאני בוחרת לקחת אחריות על אחים ואחיות שלי.

כי אין דבר שיקר יותר לאבא מהילדים שלו. ואולי הוא החזיר לי, שמר עלי. 

בתפיסה שלי מאז, יש הרבה דרכים לבטח את הרכב, את הבית, את הבריאות, אבל יש משהו אחד מעל הכל – להיות שותף של הקדוש ברוך הוא על ידי דאגה לילדים שלו. 

לקראת יום הדין, כולנו זקוקים לזכויות רוחניות. חתמו על שטר השותפות עם הידברות והגאון הגדול הרב זמיר כהן שליט"א, ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתכתבו ותחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן או חייגו 073-222-12-12