"רביד הי"ד התרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבקש לברך ברכת כהנים"

בירושלים הקדימו להציב השנה את השילוט הזה, בגלל ההמונים שמגיעים. כבר אחרי היום הראשון של הסליחות נכתב בכניסה לעיר, בגדול: "הימנעו מהגעה ברכב פרטי לסליחות והשתמשו בתחבורה ציבורית". המחנך אפרים אורן ראה את הנוסח וכתב על כך: "יש פה עומק. לסליחות – לעולם אל תגיע כאדם פרטי, אלא כחלק מציבור. זה לא עניין פרטי, זה חיבור אל כל הציבור".

הוא צודק. זה אירוע לאומי. התמונה ששלח אלי דובר הכותל אחרי הסליחות הראשונות שם נראתה לי לא הגיונית. חשבתי שמדובר בתמונה מליל הסליחות האחרון, הצפוף ביותר, מהשנה שעברה, אבל לא. הרחבה התמלאה ככה כבר בלילה הראשון, וכל מעמד כזה שובר מחדש את השיא של קודמו.

מה מביא לשם בחצות לילה, על חשבון שעות שינה יקרות, גברים ונשים, קבוצת עובדי בנק לצד חסידי ברסלב, ובעיקר הרבה מאוד בני נוער ובני 20 פלוס? והאם הם לא שמעו בדרך חדשות ברדיו, והם לא מעודכנים שהם אמורים לריב ולא לשיר ביחד? אולי האחדות העמוקה הזו היא סביב מה שיש לכל מי שמגיע, ללא קשר לדעותיו – נשמה.

יוצר התוכן אליסף עזרא כתב על כך השבוע באינסטגרם: "הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עם עצמכם כרגע, זה לנסוע לסליחות בכותל. לבחור ערב. ללבוש את הבגדים הכי יפים שיש לארון שלכם להציע. לשמוע בנסיעה פיוטים. לתדלק את הנפש ברוחניות. לקחת נשימה ארוכה ולמלא את הריאות בקדושה. כל המסיבות בעולם, כל המסעדות בעולם, כל הדייטים בעולם, לא משתווים לזה. שום דייט לא משתווה לדייט עם השם יתברך".

זו שפה חדשה. שונה מאוד, כאמור, מהשפה המגזרית, הפוליטית והתקשורתית שהתרגלנו לספר בה את הסיפור שלנו.

וכרגיל, אנחנו רואים רק את מה שוויזואלי, שמצטלם טוב. התופעה עמוקה ורחבה הרבה יותר. זה ממש לא רק הכותל. זה מתנ"ס בחדרה, מגרש חניה בגדרה, סליחות על החוף באילת.

העיר תל־אביב עלתה שוב לכותרות בהקשרים דתיים־חילוניים, אז נסיים בה: השבוע מישהי שאלה בקבוצת ווטסאפ אם יש בתל־אביב מקום לומר סליחות. היא קיבלה בתגובה מודעה מעוצבת, עם לא פחות מ־50 מוקדים פעילים בלילה רגיל של אלול, בתל־אביב. סליחות ללא הפסקה. 50 דייטים שונים.

2

ובהמשך לכך, באין־ספור מוקדים כבר נערכים לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. בתקופה הזו בתי הכנסת עולים על גדותיהם, ומוקדי תפילה רבים וחדשים נפתחים. זה קורה בקיבוצים, בכיכרות הערים, במתנ"סים, בבסיסי צה"ל. יונתן לוי, איש הייטק מגבעת־שמואל, שלח אליי השבוע את הסיפור הבא: "כבר כמה שנים שאני מצטרף לתפילות יום הכיפורים בקיבוץ ניר עוז. אל בני הקיבוץ מצטרפת קבוצת דתיים שהתגבשה ומגיעה מגבעת־שמואל, מירושלים, יחד עם בוגרי ישיבת ההסדר באלון מורה.

"בערב כיפור המקום היה מתמלא בעשרות מתושבי הקיבוץ שהיו מצטרפים ל'כל נדרי', ובסיום הצום התכנסו רבים לראות את אמוץ, בן הקיבוץ, תוקע בשופר. השמחה הייתה גואה כשכולם – דתיים וחילונים, ותיקים וצעירים – היו רוקדים יחד ושרים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' ו'אשר בחר בנו מכל העמים'. גם הילדים של הקיבוץ מגיעים, נפעמים כשהאוויר מתמלא בתקיעות השופר.

"בכל שנה ניסינו להביא כהן למניין, כדי שיזכו כולם לשמוע את ברכת הכהנים. בשנה האחרונה שלנו שם, ביום כיפור תשפ"ד, לא הצלחנו למצוא כהן. עד שפתאום נזכרנו ברביד כץ – תושב המקום, שמדי שנה מגיע לתפילת נעילה. פנינו אליו בבקשה שיגיע הפעם גם לתפילת שחרית, כדי לשאת את כפיו ולברך את הקהל בברכת הכהנים. רביד היסס מעט, ולבסוף נענה.

"כשרביד הגיע בבוקר, התבררה הסיבה להססנות שלו. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהתבקש לעלות ולברך את ברכת הכהנים. הוא ביקש מבנימין, ממארגני המניין, להסביר לו את סדר הברכה. המעמד היה מרגש עד דמעות: אדם פשוט, חביב וצנוע, עומד בפעם הראשונה ומרים את ידיו לברך את עם ישראל במילים העתיקות והקדושות – 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. הרגע הזה נחרת בלבנו.

שבוע וחצי בלבד לאחר מכן, ב־7 באוקטובר, נלחם רביד בגבורה עם כיתת הכוננות של הקיבוץ – ונפל. גופתו נחטפה לעזה והושבה במבצע צבאי. רביד היה מחנך של נוער בסיכון, אבא מסור, ואפשר לספר עוד הרבה על דמותו המיוחדת.

"כשבאתי לנחם את בני משפחתו, הם סיפרו לי כמה רביד התרגש באותו יום כיפור, כמה ימים לפני שנרצח, לשאת את ברכת הכהנים. היה ברור לי שזו לא הייתה עוד ברכה, אלא מתנה אחרונה שהשאיר לכולנו. מסר של אחדות. רגע של קדושה לפני שנשמתו עלתה השמיימה.

"אנחנו מתארגנים כמובן גם השנה למניין משותף עם חברי קיבוץ נחל עוז, שנמצא כעת בקריית־גת. הקשרים נשמרו ולפעמים אף התחזקו. את ברכת הכהנים ביום כיפור נקדיש לזכרו של רביד כץ, הכהן שלנו, שבירך אותה רק פעם אחת בחייו".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"