תרבות יהודית
אם נדמה לך שזאת שיחה חד-צדדית – אתה טועה. התגובה תגיע
במחשבה ראשונית ושטחית, זה נראה משהו מיותר, או אולי משונה. הרי הקב"ה יודע כל מה שעובר עלי, וגם אני יודע. אז למי מועילים הדיבורים? ואז אתה מגלה את כוחו של הדיבור. סיפורו של משה זיאת, פרק ששה עשר: תדבר איתו
- משה זיאת
- פורסם י' אלול התשפ"ה

בפעמים הראשונות עשיתי את זה בלי הרבה חיבור וטעם, פשוט ישבתי ופירטתי את הטובות שהקב"ה מיטיב איתי, לפי הסדר, בזה אחר זה כאילו אני מקריא מתוך רשימה. ככה מתחילים.
אבל לאחר שזכיתי בס"ד להחליט "החלטה של חיים", שמכאן ואילך אני לא פונה אל הקב"ה רק "בשעת הצורך", וגם לא רק כשיש לי מה לומר לו, אלא אני פונה אליו על בסיס קבוע, ולאחר תקופה ארוכה במקום הנפלא הזה – אני רוצה לשתף אתכם באוצרות הכבירים שזכיתי בס"ד לגלות שם. זהו המתכון האישי שלי.
ראשית כל, התפילה איננה בהכרח בכי, בקשה ותחנונים על מה שחסר. תפילה היא מפגש יומיומי של חיבור וקשר לבורא העולם. מה עושים במפגש? זה דינאמי ומשתנה, זה לא יכול להיות קבוע ומעוצב מראש, כי אם כך יהיה – פספסתי את המטרה. לא הבאתי את עצמי למפגש איך שאני. את מה שאני מרגיש באותם רגעים.
אתם כנראה מדמיינים כעת לנגד עיניכם דקות ארוכות של התפשטות הגשמיות, של עונג רוחני מעולם האצילות, ספוגות בדמעות וברגש רב עד כלות הנפש. אז אמנם יש מתנות והפתעות שבאות לעיתים קרובות, ברחמיו יתברך – הבזקי אור בעוצמות שהכתב לא מכיל. אבל יש גם ימים אפורים, יבשים, כשהלב אטום, סתום, וחתום, ואין מה לומר – רק לדקלם כמה משפטים כדי לשמור על הקביעות והרצף. צריך להיות מוכן וערוך גם לזה, כי כל בר דעת יודע שכל מערכת קשר מובנית כך – מימים "מוארים" ומימים "אפרוריים".
התפילה הזו יכולה להתבטא במגוון ווריאציות – הודיה, וידוי על דברים שונים שקשורים למצב שלי, גילוי רצונותי, סיפור ואמירה בפה של מה שעובר עלי, וגם בקשה ותחנונים על העתיד, ועוד ועוד... אבל העיקר הוא המפגש ביני לבין בוראי. זה הטון, זו האווירה שצריכה להיות שם, מהתחלה עד הסוף.
וכאן אני רוצה קצת להרחיב ולפרט כמה נקודות על הדיבור הפשוט והנפלא הזה.
הפינה החמה והמתוקה הזאת היא ללא ספק אבן השתיה של הקיום שלי בכלל, ובפרט בתהליך הנפלא שאני זוכה לעבור, כי במפגש הנפלא הזה אני פשוט לוקח את כל מה שעובר עלי במשך היום – המאורעות, הניסיונות, התחושות, המעברים, המשברים וכו', ואני מחבר את כל זה למקור שממנו הם באים. ומכאן ואילך לא קופצים עלי ניסיונות ומאורעות לפתע פתאום, לא! שם אני מכין את עצמי לכל מה שיבוא עלי ממנו יתברך, גם בלי לדעת מראש את הנתונים בעצמם, ושם גם אני מקבל "שיעורי בית". ממילא הקושי, הצער והייסורים מתגמדים לפחות מכזית...
מודעות עצמית היא ללא ספק מצרך נחשק ונדיר היום. הדבר העיקרי שחוסם אותנו מלהגיע למודעות עצמית, הוא הפחד הנורא וחוסר התעוזה לעמוד לבד מול עצמנו, מול החולשות, מול המחדלים (שייתכן כי בחלקם אפילו איננו אשמים). הפחד הזה מדחיק, מעלים ומסתיר מאתנו המון מידע יקר ערך על עצמנו, על הנפש ותכונותיה ועל מה שעובר עלינו.
לכן הדרך הכי קלה, הכי אמיתית והכי מקורית היא לצרף למפגש שלנו עם עצמנו את בורא העולם. לא להיות שם לבד, ולא לגרום לעצמנו את המבוכה הקשה הזו יחד עם חוסר האונים הנורא שמתלווה אליה, אלא לעשות את המפגש הזה מול ה' יתברך. באופן הזה זה כבר נעים יותר כי קודם כל אנחנו לא לבד, הוא נמצא איתנו גם במחדלים, בחולשות וכו', ויותר מזה – הוא ברא ויצר אותנו, הוא ה"אומן שעשאנו".
ואז, כשאני יושב ומדבר לפני בורא העולם, מספר לו על עצמי, על התחושות, על החולשות על המשברים – על ה-כ-ל – בשלב ראשון או שני אני מקבל (אם הקב"ה מרחם עלי ופותח לי את הלב, שלא ארגיש חסום) מודעות עצמית – שיקוף מוחלט של המצב העדכני של הנפש שלי. כי הרי בפני בורא העולם אין לי מה להסתיר או להתחבא, ועם כל היראה והרוממות שתהיה – גם אין מה לנסות להסתתר ולהתבייש, "כי הוא ידע יצרנו" (ודאי הבושה והיראה ממנו יתברך היא ללא גבול, והיא הקנין היקר ביותר, אבל לא בהתכחשות ח"ו לנתונים שלנו, אלא יחד איתם, ולהיפך – כמה שאדם משיג ומצליח יותר, הוא אמור לגלות יותר את רחמיו יתברך עליו ללא מידה, ולהוסיף ולהתבייש יותר ויותר). ממילא אני מקבל על מגש של זהב מודעות עצמית גבוהה ואמיתית, ללא מטפלים, מדריכים או מאמנים, ומבלי לשלם אפילו שקל אחד. פשוט לשבת לדבר אליו יתברך.
"מפגש הבוקר" הנפלא והמתוק הזה, אם אדם זוכה, בס"ד, עם רצון חזק כמו ברזל, להכניס את זה לסדר היום הקבוע שלו – זה סיפור הצלחה שלא נגמר. זה ביטוח לכל החיים, לכל המצבים, שמה שיהיה – ימים של אהבה או של שנאה, של חושך או של אור, של גילוי או של הסתרה, של ישועות או של המתנה – תמיד נשב לדבר, תמיד אני אחבר את המציאות שלי ואת מה שעובר עלי למקור, אשאר צמוד אליו יתברך. לעולם לא אפרד, לעולם לא אחווה את המציאות לבד.
מטבע הדברים, במצב של התמודדות ממושכת (או לאו דווקא ממושכת), נוצרת עיסה גדולה ללא זהות ברורה – מערבולת של רגשות ומחשבות ללא סדר ברור. יום אחד אני קם על צד ימין – ולמחרת על צד שמאל; שעה אחת אני "מואר" – ובשעה הבאה "כבוי"; מעברים שמתחלפים בקצב מהיר. תהפוכות אלו מביאות את האדם למודעות מעורבבת מאד, והפוכה ביחס להגדרת המצב שלו – האם טוב לי או רע לי, האם אני שולט על המצב או נשלט מהמצב וכו'. לאור הנתונים המתחלפים בכל יום או בכל שעה קשה מאד להגדיר לעצמי באיזה מצב אני נמצא, כלומר הנפש שלי, מה שמביא את האדם למעין חוסר תחושה, או כהות חושים, בכל מה שנוגע לנפש שלו. במצב כזה, קשה מאד לתפקד ולשלוט על המצב.
כאן מגיע המפגש הנפלא הזה. מדברים על הכל!, מגדירים את הכל! בכמה דקות של שקט ושל מנוחה ממרוץ החיים מניחים כל נתון במקום ובהגדרה הראויה לו. המוחין שנפתחים לאדם בדקות האלו שהוא מתייחד עם קונו, שופכים אור ובהירות אלוקית על כל מה שעובר עלינו, ומכאן ואילך, הדברים פחות או יותר מסודרים ומוגדרים. וגם כשלא כל כך ברור, לפחות ברור שזה ניסיון! ושזה התפקיד שלנו כרגע.
במחשבה ראשונית ושטחית, זה נראה משהו מיותר, או אולי משונה. הרי הקב"ה יודע כל מה שעובר עלי, וגם אני יודע. אז מה פשר הדיבורים האלה? למה זה מועיל?
אבל עם קצת התבוננות, ואם מנסים את זה פעם-פעמיים, מגלים את הכוח הנפלא של הדיבור. הדיבור, בכוחו להוציא מהעלם לגילוי, מהכוח אל הפועל, כל כך הרבה כחות נפש שקיימים וחבויים בתוך תוכנו, כל כך הרבה רצונות שטמונים וגנוזים בנו. לפני הדיבור הם אפילו לא נמצאים במודעות, שלנו וכאילו אינם. הדיבור ממציא ומגלה אותם.
לפעמים יש תחושה כביכול השיחה היא חד-צדדית. אני מדבר, ואני לא שומע דיבור או תגובה מהצד השני. זה מתסכל, זה נותן תחושה שאני כביכול משחק איזה משחק.
אבל לא! לאט-לאט מגלים שיש כאן תקשורת דו צדדית. כשאתה יושב עוד יום ועוד יום ומגלה את לבך לפני בוחן לבבות, אתה שם לב כי הקב"ה שולח לך תובנות, הרגשות ודיבורים. אתה מרגיש כי הדיבורים נשמעים ופרים ורבים. אתה מקבל תגובה גם בלי לשמוע קול אלוקים חיים, גם בלי להיות נביא. פשוט הקב"ה מאיר ומחדש את המחשבות וההרגשות שלך עוד ועוד, עד שאתה מגלה כי הדיבורים שלך בעצמם מגיעים ממנו יתברך – אור חוזר.
מתלווה לכל זה מתכון מוצלח ואדיר, שמבטיח בעז"ה חיבור עמוק שהולך ומתגבר – ספר התהילים, ספר התפילה האדיר והנפלא הזה, שכולל בתוכו את כל סוגי ואופני התפילה, וגם את כל מיני המשברים והגלים שחולפים על יהודי במשך חייו. ההתמדה והקביעות בספר זה, גם בלי הרבה הבנה ועומק, יוצרת חיבור עמוק וקרוב אל הדיבור הפשוט.
מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.
עורך הפרקים: יעקב ישראל.




