האיש שהכוכבים חזו את לידתו: מי היה שמואל הבבלי?

בלילה כהה בנהרדעא, כאשר הכוכבים נצצו במיטבם, פגשה חוזה בכוכבים את אבא בר אבא, סוחר משי ידוע. עיניה נצצו כשאמרה לו בקול חרישי: "הקשב לי היטב, אבא בר אבא. אם הלילה אשתך תהרה, הבן שייוולד יהיה איש פלא, חכם מחכמי ישראל".

אכן, דבריה של החוזה בכוכבים התקיימו.

חודשים חלפו, והתינוק גדל בבטן אמו. באותם ימים הגיע לבקר את אבא רב יהודה בן בתירא, חכם נכבד מניסיב. "אבא", אמר הרב, "אני זקוק לבגד משי מעולה לחג הקרב, אשלם לך שלושים זהובים". אבא הסכים, ומיד יצא למלאכתו, ועבד עד שהביא את הבגד הנפלא ביותר שיכול היה להשיג. אך עד שהביאו לרבי יהודה, התייקר מחיר המשי מאד, ורב יהודה בן בתירא סירב לקחתו.

"מדוע?", שאל אבא בתמיהה.

"ההזמנה הייתה רק מילה מדוברת", ענה הרב. "לא הייתה מספיקה כדי להפוך את העסקה למחויבת, ועל כן המחיר של הבגד הזה רב בהרבה, ואני אשלם לך תשעים זהובים.

אבא סירב בכל תוקף. הוא הביט ברב בעיניים בוערות: "האם דברי חכם אינם ערובה טובה יותר מכספו? ברגע שאמרת לי שתיקח את הבגד, היה הדבר כאילו כבר מכרתי לך אותו. לכן, קח נא אותו במחיר הזול, שלושים זהובים. שלך הוא באמת".

רבי יהודה נפעם מתגובתו של הסוחר. "אתה צודק", אמר בקול רך. "וכיוון שאתה האמנת למילתי, וראית אותה שקולה לעסקה, תהיה לך סעייתא דשמיא שיהיה לך בן שיהיה כמו הנביא שמואל, שכל ישראל יתנו אמון במילתו".

זמן קצר לאחר מכן נולד לאבא בן, ואת שמו קרא שמואל. עוד מרחם, נראה כי הילד שונה. כאשר גדל, הפגין שמואל יכולות נדירות. פעם אחת, כשהיה עדיין ילד קטן, חלק על מורהו הראשון בעניין הלכתי מורכב. המורה זעם, אך אבא תמך בבנו: "הילד צודק", אמר בגאווה ובכבוד.

כיוון שראה שהוא אינו יכול עוד ללמד את בנו המבריק, החליט אבא לשלוח את שמואל לניסיב, למורה המעולה ביותר שיכול היה למצוא – רבי יהודה בן בתירא, אותו חכם שחזה את גדולתו העתידה.

שמואל שהה זמן קצר בלבד בניסיב, אך המשיך ללמוד בלהיטות. כאשר חזר לנהרדעא, מצא מורה חדש – לוי בן סיסי, שהגיע מארץ ישראל. תחת הדרכתו התקדם שמואל במהירות מדהימה, עד שהפך לשווה ערך לרבו.

כאשר עלה אביו לארץ ישראל, לקח עמו את שמואל הצעיר. שם, בארץ הקודש, למד השמואל הצעיר אצל תלמידיהם של גדולי החכמים, וכיוון שבמקביל התמצא מאד ברפואה, הוא הפך לרופאו האישי של רבי יהודה הנשיא, ואף ריפא אותו ממחלת עיניים. הוא רכש שם ידע רב במשנה ובמסורות הקדומות.

כאשר חזר לנהרדעא, המוניטין של שמואל כמורה וחכם הלך לפניו. תלמידים רבים התאספו סביבו. מר עוקבא, שהיה לתלמידו, מינה אותו לשופט בבית הדין של נהרדעא, לצד חברו הנכבד קרנא. יחד נקראו "שופטי הגולה", ובית דינם נחשב למוסד המוביל מסוגו.

לאחר מותו של רב שילא, מונה שמואל לראש הישיבה של נהרדעא. תחת ניהולו, הישיבה נכנסה לשלב מזהיר, ויחד עם ישיבת סורא של רב, ביססו את העצמאות האינטלקטואלית של יהדות בבל.

הצלחתן של ישיבות בבל הפכה אותן למקום תורה אמיתי, עד ששמואל החליט: "כפי שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל למדינות אחרות", שכן בבל הפכה לארץ הקודש השנייה, שיציאה ממנה משמעה ירידה רוחנית. אפילו רבי יוחנן, האמורא הבולט ביותר בישראל, השתכנע בגדולתו של שמואל לאחר ששלח לו תשובות חכמות לשאלות הלכתיות, וקרא: "יש לי מורה בבבל!".

אך גם לגדול החכמים היו צרות. לא היו לשמואל בנים, ושתי בנותיו נלכדו על ידי חיילים במהלך מלחמה. הן נלקחו לציפורי שבארץ ישראל, שם נפדו על ידי יהודים טובים שאף השיאו אותן, אך שתיהן מתו בגיל צעיר, לאחר שנישאו. למרות המאורעות הרעים, איש לא חשב לייחס את גורלו לְחטא שביצע – כי כולם ידעו שזהו איש צדיק.

שמואל היה איש צנוע ועדין, שתמיד העדיף את טובת הציבור על פני האינטרסים שלו. "לעולם אסור לאדם להוציא את עצמו מהקהילה", אמר, "אלא עליו לחפש את טובתו בחברה".

הוא דאג ליתומים חסרי ישע, והטיל על כל חצר את המשימה לשמש להם כאב. הוא אחסן את תבואתו עד שהמחירים עלו, כדי למכור אותה לעניים במחירי הקציר הנמוכים. הוא הורה לסוחרים שלא להרוויח יותר משישית מהעלות, ואפילו שינה חוקים באופן זמני כדי למנוע יוקר בסחורות הדרושות לקיום המצוות.

שמואל מעולם לא התעקש בעקשנות על דעתו, אלא נכנע ברגע שהשתכנע בטעותו. הוא היה ידידותי לכל, והכריז: "אסור להונות אף אדם, בין אם יהודי ובין אם עובד אלילים".

כאשר נפטר שמואל, הוא השאיר מורשת של חכמה, צדקה וחמלה. אף על פי שמעולם לא הוסמך כ"רבי", זכה לכבוד עצום מכל שכבות העם. אגדות רבות סופרו עליו לאחר מותו, והוא נזכר כאחד מגדולי החכמים בתולדות ישראל – האיש שהכוכבים בישרו את לידתו, ושחייו כולם היוו מימוש של הנבואה הקדומה שנאמרה באותו לילה בנהרדעא.