"נבנים מהאור, לא מהחושך": הד"ר לביוטכנולוגיה שמתנדב בבית החולים הפסיכיאטרי

"הכרתי את בית הרפואה גהה רק מרחוק. ידעתי שהוא מעין 'מותג', בית רפואה של מתמודדי נפש", פותח נעם קרונפלד. "לפני כ-15 שנים, פנו אליי סבא וסבתא של נער שהיה מאושפז במחלקת הנוער בגהה. הם סיפרו שאין שם כלום בשבתות, ושאלו אם אני מוכן לבוא לעשות קידוש במחלקה. השבתי שאני מוכן לנסות. פניתי לחבר טוב בשם טל ניר, וביחד יצאנו למשימה".

קרונפלד ודי-ג'י שעבר בין המחלקות בהפנינג פורים

"פעם קראו לזה בית משוגעים"

קרונפלד, בן 47, נשוי ואב לשבעה ילדים, הינו ד"ר לביוטכנולוגיה שעובד בחברה ביולוגית, וכן מורה. בנוסף, הוא מתנדב מספר פעמים בשבוע בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. הוא נזכר בשבת הראשונה בה צעד עם חברו משכונת מגוריהם בפתח תקווה למרכז הרפואי, מהלך 20 דקות. "היינו מלאי חששות. היום המודעות למתמודדי נפש הרבה יותר גבוהה ממה שהיה בעבר. לפני כמה שנים עוד קראו להם 'משוגעים', ובסרטים הם הוצגו כבעלי התנהגויות מוזרות וכאנשים בלתי צפויים. הגענו למבנה עם כל הסטיגמות - דלתות כפולות, מרושת במצלמות ושומרים, ועברנו תשאול וזיהוי".

אחרי כל הפחדים, התמונה שנראתה לזוג המתנדבים הייתה שונה בתכלית. "ריכזתי בעברי תנועת נוער, ואני מכיר נערים בגילאים הללו. בתוך מחלקת הנוער פגשנו נערים, שאמנם מתמודדים בתוך תוכם עם כל מיני קשיים ובעיות, אבל הם ילדים רגילים - מתוקים, רציניים וטובים.

המתנדבים בפעילות חנוכה

"בפעם הראשונה עשינו רק מעט - קידשנו, סיפרנו קצת פרשת שבוע, וסיימנו בשיר. יצאנו בהרגשה שהביקור היה ממש חשוב ונדרש. כל הסטיגמות התפוגגו מול עינינו, וזאת הייתה חוויה חזקה מאוד".

ספר על ההתמודדויות של האנשים המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי. מה עובר עליהם בשהות שם?

"קודם כל, האשפוז בבתי הרפואה של מתמודדי נפש הוא ארוך. משך הטיפול נע בין מספר שבועות למספר חודשים, ויש אף ששוהים מעל שנה במקום". לגבי סדר היום, מסביר קרונפלד כי למרבה הצער, ובגלל בעיות תקציביות ומחסור באנשי צוות, סדר יומם של המאושפזים דליל וכולל פעילויות בודדות מעת לעת. במחלקת המבוגרים, מרבית היממה עוברת עליהם בשכיבה במיטה, בהליכה בחצר ובעישון.

"גם התרופות מעייפות, אז הם ישנים יותר", הוא מוסיף. "ובכלל, לאדם בדיכאון אין כוח לצאת, לכן הוא שוכב הרבה במיטה. המטרה שלנו היא שזה לא יהיה כך, ואנחנו שואפים לנסות לעורר ולעניין אותם. כשאנחנו מגיעים, אנחנו מנסים להציע למטופל משחק או משהו שיאתגר אותו מחשבתית כמו חידה או תשבץ, ובכלל להביא עניין ושמחה".

חשוב לקרונפלד להדגיש כי אמנם המטופלים מתמודדים עם תופעות נפשיות שגורמות לעיתים להתנהגויות חריגות או לא שגרתיות כמו מאניה דפרסיה והתפרצויות, אך במהלך כל השנים הוא מעולם לא נתקל בסיטואציה בה חש מפוחד או מאוים. "המקום מפוקח ומנוהל באופן רציף, ובמקרה של אירוע הצוות לוקחים את המטופל הצידה ונותנים לו מענה".

מתנדבים נגנים בביקור

"הרגשנו שרוצים אותנו"

קרונפלד וניר התחילו לפקוד את המקום בתכיפות. "הייתה אווירה טובה, והרגשנו שהם רוצים אותנו", הוא מנמק בפשטות. "עם הזמן גייסנו עוד חבר'ה מבית הכנסת שלנו. אנשים ראו שאנחנו יוצאים לפעילות והתעניינו: לאן אתם הולכים? מה הסיפור? אפשר להצטרף?".

הצורך בנוכחות מתנדבים צף בעוצמה דווקא בשבתות. אוכלוסיית המאושפזים מורכבת מכלל המגזרים, ומי שמגיע מרקע דתי או חרדי יתקשה לחוות את אווירת השבת עם הטלוויזיות הדולקות ובהיעדרם של ילדיו או הוריו. כיום, קרונפלד וצוות מתנדבים מגיעים בליל שבת וחוזרים גם למחרת. בנוסף, הם מגיעים פעמיים בשבוע בימות החול ועורכים אירועי שיא מיוחדים לאורך השנה. אחד מהם היה לאחרונה, כאשר המחלקה הסגורה באגף הנוער יצאה ליום פעילות מיוחד בבריכה. "על כל נער, הבאנו שני אנשי צוות", מספר קרונפלד.

קריאת מגילה בגהה

"אמא שלי תמיד אומרת שאשתי היא הצדיקה האמיתית, כי היא זו שנשארת לטפל בבית בזמן שאני בפעילות. כל הבית סובב סביב גהה. חלק מהילדים מתלווים אליי לתפילת ליל שבת בגהה, אני מביא סיפורים מההתנדבות ומשתף בדילמות. בבית מסתובבות עגלות ציוד של גהה, והילדים שלי יודעים שמהעוגות במקרר לא אוכלים – כי הן מיועדות להתנדבות", הוא מחייך. את העוגות לקידוש בגהה מכינים בבית הספר השכונתי, כשבכל שבוע כיתה אחרת אחראית על כך. "התלמידים יודעים שהיום אבא ואמא מכינים עוגה למחלקה בגהה. ההכנה מקרבת אותם לנושא מתמודדי הנפש ושוברת סטיגמות".

בשנים האחרונות הצטרפו ילדיו הגדולים של קרונפלד לפעילות, והם מתנדבים במחלקת הנוער. קרונפלד וצוות המתנדבים הבוגר עברו ליעד חדש: מחלקת המבוגרים – מחלקה שנחשבת מאתגרת יותר.

המתנדבים בלובי הכניסה לגהה

כמה מתנדבים אתם מונים כיום?

"על הנייר, בין 100 ל-150 איש שמגיעים בסבבים שונים. הקושי הוא לשמור על העקביות", הוא נאנח. "זה האתגר הגדול בהתנדבות בכלל, ודאי במקום כזה. אני רואה את ההגעה לגהה כשליחות וכמצווה עצומה, וגם מהמאושפזים אנחנו מקבלים הכרת הטוב גדולה.

"עם זאת, המציאות היא שלבתי חולים פסיכיאטריים לא מגיעים מתנדבים. בית החולים גהה נמצא ליד בתי החולים בילינסון ושניידר. המתנדבים זורמים לשניידר, ולגהה אף אחד לא מגיע".

למה מתנדבים לא מגיעים לגהה?

"בעיקר כי עדיין יש סטיגמות, למרות שהן הולכות ונעלמות עם השנים", אומר קרונפלד. הוא מציין שגם מבחינה בירוקרטית ההגעה למקום מורכבת יותר, בגלל שהוא מוגדר כמקום שהייה לחסרי ישע. מתוקף כך גם אי אפשר לצלם את המאושפזים, ולכן קשה מאוד 'לשווק' את הפעילות החוצה כדי לגייס מתנדבים חדשים. "אסור לי לצלם מאושפזים, אז אני מצלם את עצמי מחלק פיצות או משהו כזה. זו תמונה פחות ויזואלית, שפחות פורטת על הנימים".

מתנדבים במחלקת הנוער ביום העצמאות

"הרגישות מתפתחת דווקא שם"

התמונות אולי לא סוחטות דמעות, אבל הסיפורים שיוצאים מפיו של קרונפלד מרגשים בהחלט. "התפללנו קבלת שבת בגהה, ואחד המטופלים ביקש ממני לחזור למחלקה. כמובן שעניתי לו שיעשה כהרגשתו, אך התעניינתי בעדינות בשלומו. הוא שיתף אותי שתוך כדי התפילה הוא נזכר בשלושת ילדיו. עד שהתאשפז, הם נהגו לבוא איתו לבית הכנסת בליל שבת. 'עכשיו אני נמצא בקבלת שבת, והם לא איתי. אני חושב עליהם, ולכן עצוב לי', הוא הסביר. איחלתי לו בחום, שבעזרת ה' מצבו ישתפר והוא יוכל לחזור אליהם במהרה. למחרת הוא בא אליי בהתרגשות וביקש: 'המשפחה שלי מגיעה, אני רוצה לעשות להם קידוש, אשמח לכיבוד'. אני רואה אותו כאדם אחר - עומד זקוף ומחייך. הוא בא לאחר מכן להודות על מה שאמרתי לו בליל שבת, והוסיף: 'תדע לך שממש חיזקת אותי'".

שי לחג למאושפזים

קרונפלד מספר על הקלטה מצמררת שהגיעה לוואטסאפ שלו. מאושפז ממחלקת הנוער עדכן אותו שהוא משתקם מחוץ לבית החולים ואף לומד נהיגה. הוא ציין שהביקורים השבתיים היו חלק בלתי נפרד מהשיקום שלו. "יש מטופל ממחלקת המבוגרים שליווינו, ולאחרונה סיים תקופה ממושכת של אשפוז. התרגשנו מאוד בשחרור שלו, ובאופן אישי הרגשתי שחבר משתחרר".

פעילות הכנת עציצים בט"ו בשבט

רגע מיוחד נוסף שזכור לקרונפלד היה ליל הסדר. "הגענו, אני ועוד חבר, לערוך עם המאושפזים את ליל הסדר במחלקת המבוגרים. הוא נערך בשעות הרבה יותר מוקדמות, בהתאמה לשעת ארוחת הערב במקום, ולא היה ממש ליל הסדר קלאסי. סדר באורך מלא מהווה אתגר גדול מדי לסבלנות של המטופלים. עם זאת, השתדלנו ככל יכולתנו לתת להם את החוויה: השירים, הקידוש, הסימנים ועוד". הוא מציין בסיפוק שליל הסדר נרשם כאירוע מוצלח, ומוסיף שהמרכז הרפואי השקיע גם מצידו בעיצוב ובכיבוד.

יש לך טיפים להתנדבות מוצלחת?

"להבין שהשינוי לוקח זמן. עם הזמן אתה מכיר את האנשים ויוצר את השינוי. כשאני מגיע כיום למחלקה, אנשים מכירים אותי לא כי אני נעם, אלא כי אני נמצא שם הרבה. העבודה הסיזיפית הזאת היא טיפה ועוד טיפה על הסלע, ובסוף היא חוצבת. הקביעות היא סופר-חשובה - גם בלימוד תורה ובדברים אחרים, וגם בהתנדבות.

"חשוב גם לזכור שאנשים לא בחרו לשהות כאן, ולפעמים הם נבוכים. אנחנו מאוד משתדלים להגיד למאושפזים: 'תודה שאתם מארחים אותנו. תודה שאתם מאפשרים לנו להיות פה, ואנחנו מאוד מודים לכם שאתם מקבלים אותנו'. אנחנו עושים מאמץ כדי לנרמל את ההימצאות שלנו במקום".

מכתבים לחיילים שהוכנו על ידי מטופלים בגהה

איך מפתחים את הרגישות הנצרכת, של מה נכון לומר ומתי?

"גם הרגישות נבנית עם הזמן. אגב, לדעתי הרגישות מתפתחת דווקא כשמגיעים למקומות כאלה. אנחנו צריכים כאן הרבה עין טובה, להדגיש במטופלים את הטוב, להתמקד באור ובתמונות הטובות שלהם, ולא להסתכל על החושך.

"יכול להיות בן אדם שנראה קצת מורכב, ודווקא כשאתה מדבר איתו על המשפחה, או על החיים המקצועיים שלו, אתה מדליק את האור במקומות הטובים ומדגיש אותם בו. נבנים מהאור, לא נבנים מהחושך".

לסיום, קרונפלד מציין כי החלום האישי שלו הוא שיום אחד יצליח להביא לתוך המחלקות בגהה אמן או להקה מהטופ של המוזיקה, שיגיעו לשמח את המאושפזים. "בעיניי, זה יראה שאנחנו נמצאים במקום אחר מבחינת שבירת הסטיגמה כלפי החולים. בדיוק כפי שאומנים גדולים מגיעים למחלקות הילדים בשניידר ומכניסים לשם שמחה – כך גם כאן, ברגע שאמנים ירצו באמת לקחת חלק, זה יעיד שמשהו עמוק ומשמעותי השתנה".