הילדים בימי הסתגלות במסגרות? את חייבת לקרוא את זה

בסוף מגיע הרגע שאת הולכת והילד מתחיל לבכות בכי קורע לב. בכי שמפלח אותך מבפנים, מעורר בך מצוקה, אשמה וגם קצת תרעומת: כל כך השקעתי בהסתגלות הזאת, למה אתה עדיין בוכה?

בואי נחקור קצת את הבכי הזה כדי להבין למה הוא בוכה, איך להגיב, ומתי הרגע הנכון ללכת גם אם הוא בוכה. רגע, אני חוזרת בי: אין רגע "נכון" בצורה הרמטית. נדבר כאן על עקרונות כלליים, אבל את הקוקטייל המדויק לכם – רק את יכולה לרקוח.

יש כל מיני סוגים של בכי - כל אחד מהם נשמע אחרת וגורם לנו להרגיש ולהגיב אחרת. בתהליך ההסתגלות למסגרת את עומדת לפגוש שני סוגים של בכי:

בכי סוער, היסטרי, רם – בכי של בהלה.

בכי עצוב, מתון ושקט יותר – בכי של הסתגלות.

לכל אחד מסוגי הבכי האלו יש מנעד. בכי של בהלה – בדרך כלל הולך וגובר ומגיע לעוצמות חדשות כל פעם, לעומת בכי של הסתגלות שמתחיל בבכי רם של התנגדות והולך וגווע לבכי עצוב ונוגה.

בכי של בהלה מפעיל אותנו מהמקום ההישרדותי. כשהילד בוכה את הבכי המבוהל, מערכת העצבים שלו אומרת בדחיפות למערכת העצבים שלך: אני בסכנה! אני לא עומד בזה! אני ננטש, אמא עוזבת אותי, אני לא מכיר את הנשים האלו בכלל, מי יודע מה עומד לקרות לי, הצילו! מערכת העצבים שלנו מגיבה מיד ברצון להגן ולהציל. וזה הרגע שאת זוכרת אולי מהילד הגדול או משנה שעברה: הרגע שבו את מרגישה את הקווץ' בלב ואת הלחץ מטפס. את לא ממש יודעת מה לעשות, את מקשיבה לגננת שאומרת לך ללכת, ויוצאת בלב כבד, מתרחקת מהר מטווח השמיעה של הצרחות.

בכי של הסתגלות, לעומת זאת, מפעיל אותנו מהמקום ההיקשרותי. העצב של הילד מעורר בנו חמלה עזה, רצון לקחת ממנו את הכאב ולהישאר איתו לנצח.

בכי הוא שלב חשוב מאד בהסתגלות. באותם הרגעים של הבכי, מתבצע ה'שיפט' - ממצב של התנגדות למצב של השלמה. ממצב של 'לא רוצה להיות כאן' למצב של – 'אולי זה לא כזה נורא בעצם'. זהו בכי שלא מסתיים באופן חד, כאילו מישהו לחץ על כפתור; הוא הולך ושוכך ונרגע, עד שהילד חוזר לעצמו ומביט סביבו בסקרנות.

זהו בכי שאנחנו רוצים שהילד יזכה לבכות, כי כשהוא בוכה את הבכי הזה, אנחנו מבינות שהוא כבר לא מבוהל, לא מרגיש בסכנה, מערכת העצבים שלו מסכימה להשלים עם המצב.

איפה התהליך מסתבך? כשגם אנחנו וגם אנשי הצוות מבלבלים בין בכי של בהלה לבכי של הסתגלות;

בין תגובה של הישרדות לבין תגובה של היקשרות. כשאמא או הגננת לא מסוגלת לשאת את הבכי (כי הוא מעורר בה מצוקה/אשמה/חוסר סבלנות) ועוצרת אותו בתגובות של הישרדות כמו: אם תמשיך לבכות אז.../אם תפסיק לבכות אז.../ילד בוגר לא בוכה וכו' - היא קוטעת את תהליך ההסתגלות. היא חוסמת את הבכי הטוב שיכול היה להתפתח כאן, וגורמת לילד ללבוש שריון שמגן עליו מפני הרגשות שלו.

הילד מפסיק לבכות בעל כורחו, הרגשות נצררים אי שם במרתף הלב והוא נראה בסך הכל בסדר; אבל הוא לא שמח באמת ופתוח לחקור את הסביבה החדשה. כי השריון שגורם לו לא להרגיש בהלה ועצב, מונע ממנו גם להרגיש את הרגשות האחרים במלוא עוצמתם.

לעומת זאת, ילד שמקבל לגיטימציה לבכות, אף אחד סביבו לא נלחץ מהבכי ומתחיל להגיב בלחץ משלו, אמא/הגננת מקשיבות לבכי בלב פתוח ומתייחסות אליו כאל רגעים חשובים ומשמעותיים – הילד מקבל בדיוק את מה שהוא צריך, כדי להפסיק לבכות: תחושת בטחון, הכרה ברגשות שלו, והבנה שיש כאן מישהו שמגן עליו ורואה אותו באמת.

כשהילד בוכה, תתבונני בו כדי להבין איזה מין בכי זה. אם זה בכי של בהלה, הוא צריך אותך שם עוד – הוא עדיין לא הגיע לשלב ההסתגלות. זהו בכי שמפעיל אותנו ומעורר בנו לחץ ומצוקה - וזה בדיוק מה שזה צריך לעורר בנו. הילד זקוק להגנה שלנו כרגע.

כשהילד עובר לבכי של הסתגלות – התבוננות והקשבה לבכי תאפשר לך לגלות את זה די בקלות - אם את מרגישה שבטוח לו כאן, ונשות הצוות מחזיקות את הלב שלו בלי להיבהל ממנו, זה הזמן לנוע לקראת פרידה – תוך כדי שאת מחזיקה את החיבור חזרה אחר כך, בונה גשרים, ומשאירה את הקשר שלכם פעיל. (חזרי למדריך להרחבה על כל אחד מהם)

ועוד מילה לסיום (שהוא בעצם התחלה). הסתגלות מטבעה, היא לא מושלמת. הסתגלות זו עבודה של רגשות, פערים והשלמה עם מציאות. ימי הסתגלות כנראה לא ישאירו אותך עם תחושה מרוממת של סיפוק. הם כנראה יפגישו אותך עם מינונים שונים של כאב, כזה שמלווה כל הסתגלות – כאב שדורש תהליך הסתגלות משל עצמו. בעולם האמיתי שלנו, רווי הפערים, עם תהליכי ההסתגלות המקבילים שאת עושה לכל אחד מילדייך, עם החזרה לשגרה שלך עצמך, עם הלב שלך שמחזיק את כולם כל הזמן – ההסתגלות הטובה היא הסתגלות טובה דיה.

הסתגלות היא לא פרידה – היא החזקה עמוקה יותר של הקשר.

אם מחשבות על הסתגלות מרעידות לך את הלב, בואי לקרוא את המדריך להסתגלות היקשרותית שהכנתי במיוחד עבורך: 30 עמודי תוכן שהם אוצר בלום ולא מספיק מדובר, 4 מיתוסים מוכרים בנושא הסתגלות – וכל הדרכים לנפץ אותם והחשוב ביותר: 15 כלים היקשרותיים להסתגלות שחודרים עמוק ללב וניתנים ליישום מיידי. שלחי את המילה "מדריך" למייל leah.rbach@gmail.com  ואשלח לך אותו במתנה.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות. מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל: leah.rbach@gmail.com

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.