אמא, את היית הכי אמא בעולם

את הסיפור הזה אני מקדישה לאמי היקרה שהלכה לבית עולמה, יונה בת משה.

*

זה קרה כשעמליה נתקלה במודעת דרושים במעלית הבניין. היא לא היססה, ותלשה אחד מבין גזירי הנייר שהופיעו בהם מספרי נייד להתקשרות. כשישבה סוף סוף בניחותא על הכורסא בסלון ביתה, נזכרה שמרב להיטות למצוא עבודה, שכחה להתעכב ולקרוא בעיון על המשרה המדוברת.

"אני מתקשרת בקשר למודעה שפרסמתם. אוכל בבקשה לקבל פרטים נוספים?".

"זו עבודה מגוונת למדי, ומאתגרת".

"מה זאת אומרת? זו עבודה משרדית?".

"בעיקרון לא, אבל לפעמים זה כולל גם עבודות משרד".

"אם זה לא משרד, אולי זו עבודה בגן או במעון?".

"יש אצלנו הרבה עבודה עם ילדים".

"אז אולי זה צהרון?".

"זה מזכיר מאוד צהרון".

"מה עוד נדרש במקום העבודה הזה, שמזכיר גן, גנון וצהרון?".

"זה כולל גם בישול מידי יום ביומו".

"זה כנראה לא מה שחיפשתי. זו משרה חלקית או משרה מלאה?".

"משרה מלאה, וכמובן שעות נוספות".

"זה מאתגר הרבה יותר ממה שחשבתי. כמה שעות ביום?".

"זה דורש ממך זמינות בכל שעות היממה".

"את צוחקת עלי? מה זו העבדות הזו? עוד מעט תגידי שעובדים כל השבוע, בלי הפסקות...?".

"בדיוק כפי שאמרת".

"וכמה אתם משלמים חודשי?".

"אין משכורת בסיס, אבל יש המון בונוסים".

"אני לא מכירה עובדת שתהיה מוכנה לעבודה כזו, אבל תודה. היום לא אחד באפריל, אבל המתיחה הייתה מוצלחת".

"תתפלאי, יש המונים, למעשה רבבות נשים שמחזיקות במשרה הזו מתוך בחירה. וכל אחת מהן נדרשת להיות יצירתית ובעלת מעוף. היא צריכה להיות מוכנה למקרים דחופים ולא צפויים, להיות לוחמת בכמה חזיתות ולעמוד איתן מול רוחות סוערות. במשרה הזו הן עושות הכול".

"סליחה, זה נשמע בית עבדים! תמורת מה?!".

"תמורת תחושת שליחות וסיפוק עצום".

"את מוכנה להכיר לי אחת כזו?".

"את כבר מכירה אותה שנים רבות. זו אמא שלך".

"?!?!"

"אמא שלך... ועוד אלפי אלפים של אימהות. הן אלו שלקחו על עצמן את המשרה. הן אלו שבחרו בקריירת האימהות, ועם אהבה עוצמתית הן צלחו מכשולים, אכזבות, קשיים ואתגרים שונים. הן מעולם לא קבלו משכורת, אבל הסיפוק שמור להן לדורי דורות".

*

אמא.

זו את שגידלת אותי במסירות ובאהבה, ותמיד היה לך מקום עבורי תחת שמיכתך כשפחדתי בלילות.

זו את שלווית אותי בימי שמחה וצער, בימי חולי וגעגוע.

זו את שקבלת אותי בשמחה, בחיוך של אמא ובאהבה מכל מקום שחזרתי.

זו את שהיית שם בשבילי.

זו את שבכית בעבורי.

זו את שצחקת והארת סביבי.

זו את שסיפרת לי אלף אלפי סיפורים מרתקים על נסיכות ומלכים, על צדיקים ועל ארצות. על עגלות שמרחפות ועל דמיונות שהמצאת ברגע שצריך, מבלי להתעייף.

זו את שאהבת אותי איך שאני, ותמיד הייתי טובה בעינייך.

זו את שסלחת מהר, אף על פי שלא תמיד נהגתי נכון.

זו את שגידלת לצד אבא 8 ילדים, בתקופות מאתגרות ובקשיי התאקלמות.

זו את שהגעת לביקור בבית החולים כשילדתי, ובכל הפעמים דאגת לתת לא רק לי, אלא גם לכל היולדות במחלקה, ממעשה ידיך.

זו את שהגעת אלי הביתה בכל שבוע בתקופות מאתגרות, וסחבת במאמץ סלים מלאי כל טוב לי ולילדי.

זו את שהמשכת את מסורת הסיפורים הקסומים לנכדיך, שישבו מרותקים, אבל באותו הזמן ידיך היו עמלות בתיקוני בגדים ובגיהוץ שלא נגמר.

זו את שידעת לשתוק בכאב, ולא להבעיר שריפות.

זו את שביטלת במחי יד את הקשיים שלך, כי אהבת לדבר רק על דברים שמחים.

זו את ששכבת על ערש דווי, והתאמצת לחייך כי לא רצית לצער אף אחד.

כולנו יודעים שאולי יש חכמות יותר, אסרטיביות יותר, כנועות יותר, מכובדות יותר, מחזיקות במשרות בכירות יותר, יפות יותר, פעילות יותר, נמרצות יותר, יותר נשות חינוך.

אבל את היית הכי אמא בעולם!

זו את שהתאלמנת מאבא לפני 18 שנים, בתאריך כ"ו באב, והשבוע, בכ"ו באב עלית בסערה השמימה והשארת אותנו המומים. לא מצאנו תשובות בספרי הקודש. עלתה מחשבה שאולי הקמתם את הדור הראשון של קיבוץ גלויות, ובעקבות כך גם אנו, ילדיכם, נתקבץ עבורכם ביארצייט אחד מאוחד. ואולי הייתה לכם מטרת על משותפת – לעשות טוב לכל. צנועים, ותרנים, נותנים מהלב ושמחים. עניתם לתואר אוהב ואהוב.

ת.נ.צ.ב.ה.