"גיליתי את אמא ללא דופק ונשימה, וידעתי שאעשה הכל כדי להציל אותה"

"למרות שנולדתי פג במשקל 700 גרם, מאז שאני זוכר את עצמי, אני מתמודד תמיד עם עודף משקל משמעותי", אומר בר שמלה. הוא בן 22 בסך הכל, סטודנט לתואר ראשון מהעיר נשר, אך כאשר הוא משתף באירועי חייו, התחושה היא שמדברים עם אדם בא בימים. כל כך הרבה מאורעות והתרחשויות חלפו עליו, ובעיקר ניסיונות לא פשוטים.

"אני חולה ומתמודד מאז שאני ילד קטן, שני ההורים שלי נפטרו, יש לי 12 פריצות דיסק, והאמת היא שהיו כמה וכמה סיטואציות בחיים בהן יכולתי למות. אבל בורא עולם כנראה רוצה שאישאר כאן, אין לי הסבר אחר", הוא אומר, ולוקח נשימה עמוקה לפני שלוקח אותנו אחורנית, אל סיפור חייו.

"ריחפתי מעל המיטה"

"מאז שהייתי ילד קטן גדלתי בבית עם אמא ואחותי", פותח בר ומספר, "ההורים שלי גרושים, ואבא לא היה בתמונה כלל. אמא ניהלה את הבית בגבורה מדהימה, למרות שמצבנו הכלכלי היה תמיד קשה מאוד, היא רצה מעבודה לעבודה, העיקר להצליח לפרנס אותנו.

"מכיוון שמאז היותי קטן הייתי בעל עודף משקל משמעותי, זה הוביל להתקפי אסטמה תכופים שלפעמים היו חריפים מאוד. בגיל שש, כשעמדתי להתחיל כיתה א', חוויתי התקף חריף במיוחד שהיה מעורב בסטרידור, ובמהלכו בלעתי את הלשון. במשך דקות ארוכות איבדתי דופק ונשימה, והרופאים אבחנו זאת לאחר מכן כמוות קליני".

בר שמלה עם אימו בילדותו

אתה זוכר את אותם רגעים?

"בוודאי, אני זוכר הכל. אולי זה יישמע מוזר, אבל מאז שהחל ההתקף ובמהלך כל החודש שלאחר מכן בו הייתי מאושפז בבית חולים, ראיתי את כל מה שקורה לי, כשאני נמצא מלמעלה, כביכול מרחף מעל כולם. ראיתי את עצמי מורדם ומונשם, כשאני שומע הכל, רואה את אמא בוכה בלי הפסקה, ואת עצמי שוכב על המיטה בבית החולים, מחובר לצינורות של הנשמה. לא חוויתי כאב או צער, אבל אני זוכר את ההלם – אמנם התמודדתי עם משקל גבוה, אבל לא תיארתי שזה עלול להוביל אותי למצב כזה".

אחרי חודש הוא התעורר, מה שנחשב לדברי הרופאים נס גדול. "בתחילה לא יכולתי לדבר, בגלל צינורות ההנשמה, אך אחרי שהם הוסרו והדיבור חזר אליי, הדבר הראשון שביקשתי היה לאכול קובה של סבתא", הוא צוחק. "אני יודע שזה נשמע הכי מוזר שיש, אבל פשוט התגעגעתי לזה. הרופאים הגיעו אליי וניסו לבחון את היכולות שלי כדי לבדוק מה נפגע. התברר שהייתה פגיעה קשה מאוד, ובעצם הייתי צריך ללמוד הכל מהתחלה – ללכת, לדבר, לאכול... הכל בתהליך של שיקום איטי ובעבודה מפרכת. בתחילה נעשה השיקום במסגרת האשפוז בבית החולים, ואחר כך המשכתי באשפוז יום. במקביל לכך הצטרפתי לחבריי בכיתה א', עד שברוך ה' כל היכולות חזרו וחזרתי לתפקד באופן מלא".

בר מדגיש כי הוא חזר לתפקד מבחינה רפואית, אך מבחינה חברתית הוא לא מצא את מקומו. "מכיוון שהחסרתי ימי לימוד רבים, הפכתי להיות יוצא דופן וחריג מאוד בכיתה, וכמובן שגם המשקל העודף שלי תרם לכך. הילדים בבית הספר הקניטו אותי המון, חוויתי לא מעט חרמות, ועברו עליי ימים מאוד קשים. זו הסיבה שבהמשך בחרה אמא להעביר אותי לבית ספר דתי אחר בעיר עכו, ושם באמת היה לי טוב יותר".

שבעה כפולה

הקשיים והאתגרים המשיכו ללוות את בר לאורך כל הדרך. "הקושי העיקרי שהתבטא ביום-יום היה בהתמודדות הכלכלית שהכבידה עלינו מאוד", הוא משתף, "המשכורת של אמא הייתה מעוקלת, והיא הייתה צריכה להשיג כסף בדרכים עקיפות כדי לפרנס את המשפחה ולספק לנו אוכל. היא עבדה קשה וממש החסירה מעצמה דברים בסיסיים ביותר, העיקר שאחותי ואני לא נחוש בקושי, אבל עדיין הייתה בבית תחושת מחנק, תמיד הרגשנו חסר. כשסיימתי חטיבה המצב של אמא הפך להיות טוב יותר, ואפשר לומר שזו הייתה התקופה הטובה ביותר שלנו, כאשר החיים הפכו להיות רגועים ושגרתיים, עד שהגעתי לגיל 16, אז נפטר אבא שלי כמה ימים לפני חג הפסח. ישבתי עליו שבעה בסך הכל שלושה ימים, כיוון שחג הפסח קטע את האבל, אך זה הספיק כדי להציף בי זיכרונות ולגרום לי לחשוב על האובדן, כי בסופו של דבר אבא הוא תמיד אבא".

זמן קצר לאחר מכן קיבל בר צו ראשון, אך כאשר נדרש לעבור בדיקות רפואיות לצורך גיוס לצבא, הסתבר לו שהוא מקבל פטור בשל מצבו הרפואי. "רציתי מאוד לשרת בצבא, ונלחמתי על כך בכל הכוח", הוא מספר, "הצלחתי להוריד ממשקלי 50 קילוגרם, שזה המון – דבר שמעולם לא עלה בידי לעשות, ובסופו של דבר עליתי על מדים והתקבלתי לדובר צה"ל. אפילו התחלתי לעבור שם קורס, אך אז עברתי תאונת דרכים ששיתקה אותי למשך תקופה. אחר כך התקשיתי לעזוב את הבית, בפרט שמצבה של אמא שלי לא היה טוב, היא בדיוק הייתה אחרי קורונה שהסתבכה וסוכרת שהתפרצה. הרגשתי שלא נכון לעזוב אותה במצב כזה, אז פשוט נשארתי בבית".

בעת שירותו הצבאי

בר עדיין לא היה בן 18 כשהחליט לקחת על עצמו לא רק את הטיפול באמו, אלא גם את כל העול הכלכלי של תחזוקת הבית. "אחרי שנים רבות שאמא נלחמה עבורי, ועשתה הכל כדי לתת לאחותי ולי כל מה שאנחנו צריכים, הבנתי שזה הזמן שלי לעזור לה", הוא מסביר. "באותם ימים התחלתי לעבוד כנציג תמיכה טכני של אחת מחברות התקשורת, ובמקביל הבאתי משכורות מהצבא ומביטוח לאומי, כך שיכולתי להבטיח לאמא שהיא יכולה להיות רגועה, כי הבית מנוהל בידיים טובות".

בר לרגע לא העלה בדעתו שמשהו עלול לקרות ולשנות את השגרה שהחלה סוף-סוף להיכנס לחייו. אבל אז התרחש האסון, כאשר אימו הלכה לעולמה במפתיע. "זה היה ללא שום התרעה", הוא מספר, "בשעות הבוקר עוד שתיתי קפה עם אמא, אחר כך היא הלכה לישון, ולקראת הצהריים, כשרציתי לצאת למשמרת בעבודה, גיליתי שאמא לא קמה. כמובן שהזעקתי את מד"א, ובינתיים התחלתי בפעולות החייאה. בגלל המשקל הגבוה היה לי קשה להתכופף על הברכיים, אך הפרמדיקים אמרו לי לאחר מכן שהפעולות שביצעתי הן אלו ששימרו את אמא בחיים.

"ברגע שהם הגיעו עזבתי את החדר והתמוטטתי על הספה בסלון, משם שמעתי את ה'בומים' של מכונות ההחייאה, יחד עם הרעש והבלגן. בתחילה הם הצליחו להחזיר לאמא את הדופק, אך לאחר מכן הוא אבד, ונאלצו לקבוע את מותה עוד בבית, עוד לפני שפינו אפילו לבית החולים".

בר על קבר אימו

"מודה על מה שיש"

איך ממשיכים את החיים לאחר כזה אובדן?

"זה באמת לא פשוט בכלל", משיב בר בכנות. "אמא הייתה כל העולם שלי, במלוא המשמעות. אני זוכר את עצמי במהלך השבעה יושב בלילות ומשוחח עם בורא עולם, כשאני בוכה ושואל: 'אלוקים, למה זה קרה לאמא שעשתה בחייה אך ורק טוב, ולא לי?' ולאט לאט נזכר במשפט שאמרה לי בעבר המחנכת שלי בחטיבה: 'אלוקים נותן קשיים רק למי שיצליח לעמוד בהם'. המילים הללו חיזקו אותי והרגיעו אותי. הן עזרו לי להתחבר מחדש לבורא עולם, למרות שבאותם ימים חשתי כלפיו כעס והיה לי קשה מבחינה אמונית.

"כיום אני מתגורר בבית עם אחותי, מתמודד עם תופעות של פוסט טראומה, וגם עם 12 פריצות דיסק – מהצוואר ועד הגב התחתון, כולל הקרנה על הרגליים. הכאבים בלתי נסבלים, ואני כמעט לא ישן בלילות. אני גם לא יכול לעבוד לצערי בגלל המצב".

איך נראה סדר היום שלך?

"זה תלוי אם אני ישן בלילה או לא. אם אני מצליח לישון, אפילו עם יקיצות של פעם בשעה, אני יכול להקדיש מזמני ללימודים ולקורסים שאת רובם אני לומד מרחוק. כעת אני עומד לפני שנה אחרונה בלימודי תואר רב תחומי המשלב לימודי הוראה, כאשר לצד זאת אני מסתובב ברחבי הארץ, מוסר הרצאות בבתי ספר ובערבי עובדים, מנסה לתת כוח ולהראות שגם במצבים קשים ניתן להתגבר ולהתקדם הלאה, כי אין דבר העומד בפני הרצון".

אתה נשמע כל כך אופטימי. איך אתה מצליח בכך?

"ראשית, אני אדם מאמין, ובכל בוקר, אפילו כשקשה לי לקום, אני מקפיד ליטול ידיים ולקרוא 'מודה אני', כדי להודות לבורא עולם על כך שנתן לי עוד יום של חיים. אמא תמיד לימדה אותי להסתכל על הצד החיובי, ובחיים שלי יש ברוך ה' כל כך הרבה טוב. הרי יכולתי חלילה להיות משותק או אפילו לא להיות כאן, כפי שאמרו לי לא מעט רופאים. בורא עולם בחר להשאיר אותי בעולם, ואם כך בוודאי יש לכך סיבה.

"בכל יום מחדש אני מסתכל על התמונה שלי עם אמא, ומודה לה בליבי, על כך שהיא עמדה מאחוריי במשך כל השנים ותמיד עודדה ותמכה. המשפט הקבוע שהיא נהגה לומר לי היה: 'אני גאה בך ואוהבת אותך', וזה הקול שמהדהד באוזניי עד היום, זה מה שנותן לי כוח להמשיך ללמוד ולהוציא תואר, כי אני רוצה שהיא תהיה גאה בי".

ומה התוכניות שלך להמשך?

"התוכניות העיקריות הן להשתלב כאיש מקצוע בתוך מערכת החינוך. עד היום אני זוכר את המחנכת שלי בחטיבה שאמרה לי תמיד: 'אתה צריך מבוגר אחד שיאמין בך'. אני שואף להיות אותו מבוגר שמצליח לרומם ילדים שקשה להם ולהפריח אותם. לצערי יש מקרים רבים כל כך של ילדים שסובלים מחרמות ומפגיעות קשות, ובכל פעם מחדש אני שואל את עצמי: 'איפה מערכת החינוך? למה היא לא עוזרת להם?' לתוך המקום הזה אני שואף להיכנס, כי רק מי שחווה על בשרו את האתגרים, יכול להבין מה עובר על ילדים ולהתמסר אליהם מכל הלב".