"הרגשתי שאני מסתובבת כבויה, אך לא שיערתי שזהו דיכאון"

"אף פעם לא חשבתי שכך נראה דיכאון אחרי לידה, גם לא חשבתי שדיכאון כזה עלול להגיע אליי, ולכן במשך שנה שלמה הדחקתי, לא טיפלתי בעצמי, והייתי בטוחה שזה יעבור". את הדברים אומרת הזמרת והיוצרת ליעד אלון, שבאותם ימים הייתה רחוקה מכל כיוון של שירה ויצירה.

"אני מגיעה מבית מוזיקלי מאוד", היא מקדימה, "אבא שלי מורה למוזיקה, יש לו אולפן והוא גם מלמד מוזיקה בבתי ספר. אמא שלי עובדת כפסנתרנית קלאסית. המוזיקה תמיד הייתה חלק מהבית שלנו, וכבר בגיל 13, כשהתחלתי לנגן לראשונה בגיטרה, התחלתי במקביל להלחין שירים, לכתוב ולפרסם אותם, כי זה היה פשוט חלק ממני".

לרבים בסביבתה של ליעד נראה היה שההמשך צפוי – היה ברור שהנערה המוזיקלית תהפוך לזמרת וליוצרת, אלא שדווקא בשלב הזה היא נעצרה, והחיים הובילו אותה למחוזות שהיא לא שיערה שתגיע אליהם.

צילום: נועה מנשרוב

תפנית מפתיעה

"התחתנתי בגיל 21", מספרת ליעד, "וזמן קצר לאחר מכן גיליתי שאני בהיריון. באותם ימים התחלתי להרגיש לחץ גדול מאוד. כיום אני יודעת שייתכן שיש קשר בין התחושות שליוו אותי בחודשי ההיריון המתקדמים לבין הדיכאון שהגיע לאחר הלידה, אך אז לגמרי לא קישרתי בין הדברים. אני רק זוכרת שנלחצתי מאוד מכך שאני עומדת להיות אמא, בזמן שלא הוצאתי שום תואר וכלל לא הגשמתי את עצמי.

"באותם ימים החלטתי לעזוב את עולם המוזיקה והנגינה ששיערתי שכאישה דתייה הוא יוכל להיות עבורי אך ורק כתחביב, ולא אוכל להתפרנס ממנו, והתחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי החברה, כשבמקביל לכך אני מצפה ללידה המתקרבת".

אחרי הלידה התחילה ליעד להרגיש שמשהו לא ממש תקין, אך התקשתה להסביר זאת, שכן כלפי חוץ הכל היה נראה מושלם. "מרגע שהתינוקת הגיעה לעולם אהבתי אותה מאוד, הייתי אמא מתפקדת וגם עשיתי כל מה שצריך, בדיוק לפי הספר, אבל בתוך הלב הרגשתי שאני לא שם – שאני מסתובבת כבויה ושאני לא אני", היא מסבירה. "אפילו לעצמי ולסביבה הקרובה ביותר שלי לא ידעתי להסביר מה אני מרגישה".

ליעד לוקחת נשימה עמוקה. על אף שחלפו מאז לא מעט שנים, ניכר שלא קל לה להיזכר באותה תקופה קשה. "בדיעבד", היא מציינת, "אני חושבת שהיה אפשר לראות עליי שאני לא מתנהגת כרגיל – יותר עצבנית ורגישה, אך כולם חשבו שזה יעבור, וכך חשבתי גם אני. רק כשחלפה שנה מהלידה התחלתי להיחשף למידע על דיכאון אחרי לידה, ולהבין שהוא לא תמיד חייב להיות קיצוני, ויכול להתבטא אצל כל אחת באופן שונה, אך אין סיבה לסבול וניתן לטפל בו. הייתי בסערה נפשית מאוד גדולה, עד שבאחד הימים פשוט אמרתי לבעלי בקול ש'נראה לי שמשהו לא בסדר ואני רוצה לבדוק אותו', וסוף-סוף יכולתי להרשות לעצמי לפנות לאבחון בקופת חולים".

צילום: אביה כהן

האבחון, לדבריה של ליעד, לא חידש לה הרבה. "אבל הדברים שנאמרו לי בעקבותיו היו כמו מים חיים. הוסבר לי שהתסמינים שחוויתי בשנה האחרונה, כמו תחושת איבוד משמעות וההרגשה שהאימהות כביכול לוקחת ממני את מי שאני, הם חלק מסימני הדיכאון, אבל אפשר לטפל בזה, כי זהו משהו כימי שמתרחש במוח ואינו באשמתי. חבל לסבול, כי יש פתרונות ודרכים לצאת מכך. בעקבות כך הלכתי לשיחות שעזרו מאוד, וגם טופלתי תרופתית במשך תקופה קצרה. עברתי תהליך, אך ברוך השם יצאתי מזה, ובמבט לאחור – זה היה אחד הדברים שקירבו אותי לבורא עולם וחיברו אותי אליו".

לבחור בחיים

ארבע שנים לאחר שנחלצה מהדיכאון ילדה ליעד את בתה השנייה, ואחר כך נוספו עוד שני ילדים. "כל לידה לוותה בחששות, ובעיקר במודעות גבוהה לנושא הדיכאון", היא מציינת, "ביקשתי ממי שסביבי לבדוק אם אני נראית לו שונה מהרגיל, ואם אני משמיעה אמירות קשות או שיש איתותים חשודים. בעלי בעיקר לקח על עצמו את תפקיד הזיהוי, אך לשמחתי הרבה הדיכאון לא חזר על עצמו ולא חוויתי אותו שוב – לא לפני הלידות ולא אחריהן".

אבל היו אתגרים אחרים שליוו אותה באותם ימים. "לא הרגשתי שלמה עם עצמי, לא אהבתי את העיסוק שלי, ולמרות שהצלחתי מאוד בתחומי ההוראה והפיקוח, ידעתי בסתר ליבי שאני לא באמת מגשימה את מה שאני רוצה", היא מסבירה.

ומה עם עולם המוזיקה? לא חשבת לחזור אליו?

"הלב בוודאי רצה, אבל היה ברור לי שזה בלתי אפשרי, כי לא העזתי לעשות את השינוי ולעזוב עבודה מסודרת כדי ליצור שירים. כך קרה שהייתי מוציאה שירים לעתים רחוקות, כדי להרגיש שאני לא זונחת את התחום לגמרי, ובמקביל מנסה לכתוב לאומנים אחרים, אך בכל פעם מחדש רואה שזה לא מוביל אותי לשום מקום.

"בשלב מסוים החלטתי לעשות ניסיון אחרון בשליחת שירים לאומנים, מתוך תקווה שהם 'יסכימו' לשיר אותם, ודווקא אז נתקלתי בתגובות מפתיעות של הזמרים, כמו הזמרת לאה שבת שכתבה לי: 'אני לא מבינה למה את שולחת לי את החומר, את צריכה לשיר בעצמך, כי את שרה מדהים'. היו גם זמרות נוספות שהגיבו באופן דומה, וזה הדליק אצלי לרגע את הניצוץ – 'אולי באמת הן אומרות דברים נכונים ואני יכולה להפוך לזמרת?'

"ואז פרצה הקורונה לחיינו, והיא היוותה עבורי נקודת מפנה, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. באותם ימים היה לי זמן בשפע כדי לחשוב מחשבות, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי בכנות – 'אם באמת הקורונה תתפשט ותגרום לכך שהעולם ייעצר והכל חלילה ייגמר – איך תוכלי לסכם את החיים שלך? האם חיית כמו שרצית? הגשמת את יכולותייך ומיצית את השליחות שהקב"ה ייעד לך בעולם?' הייתי מספיק ישרה כדי להודות ביני לבין עצמי שלא, אני לא מרגישה שאני צועדת בדרך שבורא עולם התווה עבורי, ומאותו רגע ידעתי שאני לא יכולה להמשיך בשגרה, אלא חייבת לעשות שינוי משמעותי, ולחזור למוזיקה במלוא הכוחות, כי שם אני מוצאת את הייעוד שלי. כדי לעשות זאת באופן נכון פניתי ליועצת רגשית שתלווה אותי בשיחות מתאימות ובהכוונה מתאימה, וכך יצאתי לדרך שנמשכה שנה עד לרגע בו עזבתי סופית את מקום העבודה".

צילום: נועה מנשרוב

פשוט לחיות

בניגוד לעזיבת ההוראה שהייתה קשה, ליעד מציינת כי דווקא הגשמת חלום השירה לא הייתה מורכבת עבורה כלל, שכן ממילא הצטברו במגירתה לא מעט שירים כתובים ומולחנים, ורק ציפו לרגע שייראו אור.

השיר הראשון שהיא הוציאה נקרא "לחיות", כאשר בפזמון שלו מתנגנות המילים: "רוצה לחיות בשקט, כי כבר הספיק לי מה שהיה לי, אני יודעת איך לקום חזרה, אז רק תושיט לי יד בוטחת, והדרך תהיה קצרה".

שיר אחר הוא השיר "תגיד לי", והוא מדבר על ההפלות שהיא עברה לפני הלידה הרביעית, כשליעד שרה ומבקשת בפשטות: 'תרפא אותי'. "נשים ניגשות אליי לעתים קרובות לאחר המופעים ומספרות לי שהשיר נגע לליבן במיוחד, בזכות הכנות שלו", היא מציינת. "אבל הדבר המעניין הוא שכשאני שואלת אותן למה הן התחברו, מסתבר שכל אחת מהן לקחה זאת למקום אחר והרגישה שהמילים נוגעות למשבר או לקושי אחר שהיא חווה בחייה שלה. כואב לי לשמוע את הסיפורים והשיתופים. אני בעיקר משתדלת להקשיב, ולהגיד להן שיכול להיות טוב ושמגיע להן שיהיה טוב, כי אני באמת מאמינה שכל אחת מאתנו ראויה לחיים מאושרים. לכולנו יש את הזכות לחיות במלוא הכוח והעוצמה. כך אני שרה שוב ושוב בשירים שלי".

נשמע שאת פונה בשירים שלך ישירות לבורא עולם...

"כן, ממש ככה. זהו החוט המקשר שעובר בין כל השירים, כי המהות של כולם היא תפילה. בכלל, באותם ימים דווקא בגלל התהליך שחוויתי, מצאתי את עצמי מתפללת יותר מאי פעם לבורא עולם – שאצליח בדרך החדשה, שהילדים לא ייפגעו מכך שיש תקופות שאני במופעים ובהקלטות ופחות רואה אותם, ובעיקר - שאזכה לחזק ולהיות שליחה טובה. אני מרגישה שהקב"ה נמצא איתי לאורך כל הדרך, עוזר לי להתקדם, וגם משרה עליי רוגע מבחינה משפחתית, כשאני רואה שבני הבית שמחים, טוב להם, וגם בזמנים של לחץ הם מבינים שאמא שמחה, מאושרת ומגשימה את עצמה, ובסופו של דבר זה עושה גם להם טוב".

בימים אלו של חודש אלול, מוצאת ליעד את עצמה כשהיא שרה ומדברת אלול, ואף עוברת ממופע אחד למשנהו. "אני מרגישה שזו השליחות שלי", היא מסבירה, "לקחת את המתנות שבורא עולם נתן לי, ולעשות באמצעותן טוב לאחרים, לעודד ולשמח אותם. כשאני חוזרת ממופע ויודעת שעזרתי לנשים להתחיל שנה ברגל ימין, אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

"תמיד הייתי אישה מאמינה", היא מוסיפה, "אך מאז שעברתי את השינוי המקצועי, אני מרגישה עד כמה שהאמונה התחזקה אצלי יותר מאי פעם. כי אני מרגישה קרובה יותר לקב"ה, וכשאני קמה בבוקר ואומרת 'מודה אני', קל לי לכוון במילים, לקראת יום חדש שאעשה בו את מה שאני אוהבת ואשפיע טוב על אחרים.

"זו גם ההזדמנות שלי להמליץ לכל מי שקוראת את הדברים וחולמת על שינוי בחייה, לבחון אותו מקרוב, ואם הוא מתאפשר – לא לחשוש לבצע אותו, כי אין דבר טוב וממלא יותר מלעסוק במשהו שאת אוהבת ומתחברת אליו, כי זהו תפקידנו בעולם - למלא את שליחותנו. הלוואי שנזכה".