תרבות יהודית

שום נס הצלה, שום דבר חדש לא קרה. אז על מה אני יכול להודות?

איך יתכן שיבוא "גורם זר" בדמות מחלה כרונית, וינהל לי את החיים, יקבע את לוח הזמנים שלי, יבנה את סדר היום שלי, ישחק בתוכניות ובמשימות שתכננתי כבשלו? סיפורו של משה זיאת, פרק 15: ועל מנוחתם יקדישו את שמך

אא

לאחר שלושה ימי אשפוז וניתוח קצר, שבתי הביתה חלוש במקצת, אבל מרוכך יותר (תרתי משמע). היציבות המדומה בדמותם של שני בלוקים שניסו לתת לי תחושה ש"אני עומד על רגלי" ואף הולך עליהן – כבר לא היתה בתוקפה. הרגליים נעשו, אמנם, גמישות יותר, אבל מאידך – חלשות יותר. העמידה על הרגליים כבר קצובה בזמן. מציאות חדשה.

קצה החוט שעדיין החזקתי בו ועליו נשענה תקוותי – טיפולי הפיזיותרפיה. עדיין האמנתי בתמימות כי עם רצון טוב ועקשנות עקבית, ובעיקר עם סייעתא דשמיא, אוכל להגיע לתוצאה טובה, וכך התחלתי בתרגילים הקשים והמפרכים, ובעיקר המשעממים, יום ועוד יום.

יחד עם זה ניסיתי למצוא את עצמי במציאות החדשה הזאת. לראשונה מאז שאובחנתי קבעתי את מושבי באופן מלא בבית הורי. אמנם תיארתי בפרקים קודמים תקופות קשות שבהן נאלצתי לשהות בבית, אך לא היה זה כאפשרות קבועה, תמיד היה זה כתקופת מעבר.

והנה כאן, לראשונה, בחור רווק בן 25, מאובחן במחלה כרונית, העתיד – כמו ההווה – לחלוטין לא ידוע לחלוטין, עוזב מאחוריו את עולם הישיבות (כמובן, רק במובן החיצוני והגשמי), ללא חברים וחברותות, ללא הספק לימודי קבוע, ללא סדר יום – 3 סדרים, 3 תפילות – פשוט בחור צעיר שהזדקן בטרם עת, ומצא את עצמו לפתע כאחד מהוותיקים בגיל השלישי.

הנתונים הקשים האלה הצמידו אותי אל הקיר, הכריחו אותי להביט אל עצמי בשחור שבעין ולעמוד לראשונה מול השאלות הקשות: אבא'לה! איפה אני נמצא? מה יהיה אתי? לאן אני הולך? האם יש לי עתיד כלשהו? שאלות שחורות ומפחידות, שהמשותף להן – ערפל סמיך בעננות גבוהה.

וכך, יום ועוד יום, אני פותח את היום שלי לאחר תפילת שחרית וארוחת בוקר, ובמקום לצעוד אל בית המדרש, אל החברותא שמחכה לי, אל האווירה החמה והנעימה של סדר א', אני מוצא את עצמי פונה אל החדר בדממה, משאיר את כל העולם מאחורי. זהו. כבר לא היה לי לאן לברוח, לא היה לי עוד מקום להסתתר בו, אפילו לא תחת מעטה של "בחור ישיבה" מן המניין. וכאן התחלתי להבין, באופן חד, ברור וישיר, עם מה אני מתמודד. מהו התפקיד המיוחד שלי.

"מחלה כרונית", צמד מילים שקשה אפילו לחשוב עליו. זה הנתון ששואב מהאדם את כל חירותו ועצמאותו. הלא השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם, אני הוא הסמכות הבלעדית והיחידה על החיים שלי, מה זאת אומרת? בורא עולם שם אותי בעולם המעשה, נתן לי שכל וכוח בחירה לנהל את חיי כהבנתי וכשכלי, הלא כן?! איך יתכן שיבוא "גורם זר" בדמות מחלה כרונית, וינהל לי את החיים, יקבע את לוח הזמנים שלי, יבנה את סדר היום שלי, ישחק בתוכניות ובמשימות שתכננתי כבשלו וכפי הבנתו, יהתל במצב הרוח שלי כחפצו?

אבל בתוך תוכי אני מבין לאט-לאט כי אני לא תלוי בלו"ז של מחלה כזו או אחרת, אלא אם רק ארצה – הדלת פתוחה, כשעל הפתח שלט מאיר עיניים – "ברוך הבא לסדנת 'כגמול עלי אמו', בניצוחו ובניהולו הבלעדי של בורא העולם".

כאן בדיוק באה הבשורה למאובחן הכרוני. אתה לא מנהל את החיים שלך, אתה לא קובע את סדר היום ואת לוח הזמנים, אתה לא עוד נעזר ונתמך ב"סייעתא דשמיא" – אתה נמצא בסדנא שלו יתברך, 24/7, בניהולו הבלעדי. אמנם מצד אחד זה מעורר התנגדות קשה, מה פתאום? איך אפשר? אבל מצד שני, דווקא המציאות החדשה הזאת מביאה בכנפיה בשורה של שלווה מתוקה ועילאית, משהו שיכול לבוא רק ממי שברא והמציא את המנוחה. "כי מאתך היא מנוחתם".

לאחר כמה ימים שבהם אני מבלה את השעות הראשונות של הבוקר בעלייה וירידה במדרגות הבניין, בחדר מדרגות קר ומשעמם (כיאה לשעות לפנה"צ), ללא נפש חיה, על פי הוראתו של נתי הפיזיותרפיסט, בוקר אחד עלה לי רעיון פשוט ותמים, ללא הרבה מחשבה ועומק – אולי לעשות משהו טוב תוך כדי התרגול המשעמם והמדכא הזה, ולנסות להמתיק אותו. קצת, הרי אין נפש חיה בזמן הזה בחדר המדרגות, אז אולי אנצל את הזמן הזה לדבר עם ה', להתחיל לומר לו תודה. על מה בדיוק? האם קרה משהו? נס הצלה או משהו כזה? לא! שום דבר חדש לא קרה.

אמנם במשך השנים שמעתי כבר כמה פעמים על הסגולה הנפלאה של "תודה", אבל זה לא דיבר אלי. אפילו התנגדתי לזה, הרגשתי שאני "עושה שקר בעצמי". הרי לא טוב לי כעת, אני בצרה, זקוק לישועה, אז איך פתאום אני יכול לעצור, לשכוח מהכל, ולהתחיל לומר תודה? ובפרט שהרי גם כשאני אומר תודה – הלב לא נמצא עם המילים. הלב טרוד בשקו ובתעניתו על הקושי והבעיה, והוא ממתין בקוצר רוח לקצה של ישועה... בקיצור, לא מתאים לי.

אבל דווקא כאן, כשהחיים שלי התאפסו, כביכול הכל נעצר, אין לאן לרוץ ולהילחם, חדר ממ"ד קטן עם ארבעה קירות, שולחן, כיסא, מיטה ומנורה, ועם הנתונים שבורא העולם קבע, פתאום אני מוצא את עצמי בוקר אחד אומר לעצמי: אולי בזמן הזה שאני משרך את הרגליים בניסיון לטפס עוד מדרגה ועוד מדרגה, במקום להשתעמם ולשתוק – אולי אשבור את השקט העגום הזה, ואנצל את הרגעים האלה לומר לקב"ה תודה. על מה?

בעצם, על מה לא?! כשהייתי במערכת חיים קבועה ומסודרת, הייתי עסוק במרדף ובמלחמה להשלים את מה שאין, בתפילה, בתחנונים ובביטחון חזק בצור העולמים. אבל כשהכל נעצר, אין לאן לרוץ, אין מסגרת קבועה וממוסדת – הלב נהיה פנוי יותר לחשוב גם על מה שיש. וכך, במקביל לתפילה שהייתי רגיל אליה – התחינות, הבקשות וכו' – נפתחה פינה חדשה: תפילה של הודאה. וכך, לאט-לאט, התחלתי להרגיש את ההשפעה המתוקה. הנפש הכואבת והמדוכדכת, שהייתה עד כה מיוסרת ודואבת, רצופה במשבצות ריקות שמשוועות להתמלא, החלה אט אט לחוש גם תחושות מילוי. במקום חסר שהולך וגדל – מילוי שהולך וממלא.

ראשית כל – על עצם המציאות שלנו, שהיא לא מוכרחת להיות! הבורא ברא אותנו בטובו הגדול. אף אחד לא מכריח אותו. וגם על כל כך הרבה טובות, נסים ונפלאות לאין מספר שבכל רגע, שחלקם נראים לנו כעובדה קיימת, ולחלקם אנחנו לא שמים לב בכלל. זה לא דבר חדש, רק מה לעשות? פשוט צריך קצת שקט, ואולי להיות קצת ''משועמם',' כדי לגלות פינה נפלאה כזו, ולמצוא לה מקום בסדר היום העמוס והצפוף שלנו.

וכך – טעמה כי טוב סחרה – לאחר שאני מבצע את זה פעם אחת, זה כבר מספיק לי להבין שכך אני מתחיל את היום, זה תחילת הסדר א' שלי. אני לא מסוגל בלי זה. אני את הישועה שלי כבר התחלתי לקבל, בדמותם של הדיבורים המתוקים והנפלאים האלה, לא כסגולה לישועה ולא כרמז על צורך נואש לפתרון כלשהו, אלא כתפילה לכל דבר, עם דמעות והתייפחויות – תפילה של הודאה. ואצטט כאן את דברי הספורנו הנפלאים על הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה" וכו': "נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה, שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי, וקודם שהתפלל נענה (בראשית פרשת חיי שרה פרק כ"ד פסוק ס"ג)". מבואר בדבריו כי יצחק הלך להתפלל אחר שכבר נענה ובאה ישועתו. הוא הוסיף להתפלל ולשפוך שיחו לפני ה'. אמנם לא נזכר מה היה התוכן של תפילה זו, אבל כתוב כאן כי תפילה איננה בהכרח לבקש משהו, תפילה היא חיבור! מה עושים בחיבור הזה? תלוי באיזה מצב אדם נמצא. אם הוא זקוק לישועה – הוא מבקש ישועה, ואם לא – אז ככל הנראה הוא מודה על הישועה. ובדיוק על זה נאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה".

על הרקע הזה אני יכול למצוא את עצמי לעיתים קרובות פורץ באופן ספונטני באמירת "נשמת כל חי", ללא סיבה מיוחדת וחריגה, ללא נס גלוי או ישועה פלאית, פשוט כי זה מתבקש – על אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה וכו'.

כי כשמתחילים מ-100 – מחפשים על מה להודות. אבל כשמתחילים מ-0 – לא גומרים להודות

השנה תדליקו את נרות החנוכה עם "שמן הצדיקים ממרוקו", ובזכותכם ילדים במצוקה יקבלו ארוחות חמות. לחצו כאן או חייגו: 073-222-1212

תגיות:משה זיאתבריאותתפילההודיה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

המדריך המלא לבית היהודי - הרב זמיר כהן (3 כרכים)

119לרכישה

מוצרים נוספים

תמונות צדיקים - הרב עובדיה מחייך זכוכית או קנבס

שרשרת ננו מהודרת עם התנ"ך

שרשרת "עץ החיים" עם התנ"ך

שרשרת אשת חיל ואת עלית על כולנה עם התנ"ך מעוגל

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה