הסימפטום העיקרי שהתמודדתי אתו אז וגם היום, הוא הספסטיות (נוקשות) בשרירי הרגליים, שבאה כתוצאה מחוסר פעילות בחלק משרירי הרגל - חלקם באופן חלקי, וחלקם באופן מלא. שריר שלא משתמשים בו, לאורך זמן הולך ונעשה קשה.
במקרה שלי, עם הזמן שרירי הרגל הלכו ונעשו קשים יותר ויותר, עד שהפכו כמעט כמו שני בולי עץ, כך שמצד אחד יש תחושה של יציבות, ויכולת לעמוד על הרגליים בביטחון, ומצד שני הרגליים לא באמת מתפקדות, וגם בהליכה הרגל אינה נושאת את עצמה, אלא המותניים מרימים את הרגל, ולכן ההליכה קשה ומייגעת, אבל יש אשליה חזקה של יציבות ויכולת תפקוד טובה.
במצב כזה, גם אם רוצים להתחיל בתוכנית שיקום לרגליים, כמו פיזיותרפיה מאסיבית, זה בלתי אפשרי. אי אפשר להתעסק עם שני בולי עץ, לתרגל או למתוח שרירים. אין לזה שום משמעות.
לכן הרופא שמטפל בי הציע פתרון הכרחי: "משאבת בקלופן" – מכשיר קטן שמכיל בתוכו כמות של חומר שנקרא בקלוסל / בקלופן. למכשיר (שהוא בעצם משאבה אלקטרונית) מחוברת צינורית קטנה, שממנה מטפטף החומר בקצב קבוע ומתוכנת (לפי העניין) היישר לחוט השדרה. המכשיר חייב להיות מחובר בקביעות לגוף. לשם כך עושים ניתוח קטן ומזערי (תת עורי), כדי לקבוע את המשאבה צמוד לגוף, ומכאן ואילך המילוי והמינון של המשאבה נעשה בביקורת בביה"ח אחת ל-4 חודשים בערך.
כששמעתי על הפתרון הזה, התגובה הראשונית שלי הייתה – לא, באופן מוחלט! לא לזה חיכיתי, לא על זה התפללתי. בשום פנים ואופן לא.
כי אם עד כה הסכמתי והתפשרתי לעשות צעדים חדשים, לשנות את דפוס ההתנהגות שלי ועוד, ואולי אף לשאת אתי מקל תמיכה – כולם בהחלט צעדים מרשימים שדורשים תעוזה רבה, שבקושי היתה לי – כל זה היה בתנאי אחד, תנאי ברזל: שמדובר ב"משהו זמני". גם אם תאריך היעד לא ידוע, תמיד ניחמתי את עצמי בלחש, עמוק עמוק בפנים, שעוד יבוא יום שהכל יחלוף, הכל יהיה מאחורי, היסטוריה. כמובן, הכל נשען על אמונה חזקה ויציבה שה' יתברך הוא "רב להושיע", בלתי מוגבל. לרגע לא הסכמתי לחתום הסכם של קבע עם המציאות הזאת.
והנה, לראשונה אני עומד ושומע על "פתרון קבוע", משהו שנכנס לגוף וקובע לו מקום, בלי תכנית לצאת משם בזמן הקרוב, לא משהו נשלף. היתכן?! היתכן שאני אתעסק עם דבר כזה? הרי אני מתעסק רק בדברים "זמניים", כאלה שנשלפים ברגע (או מתקפלים) ונעלמים. ומה עוד שהבנתי מראש שהפתרון הזה אינו פתרון קסם. הוא לא בדיוק מבטיח חיים קלים.
החומר, בקלופן, שאמור לטפטף לחוט השידרה, תפקידו לרכך את השרירים ולהגמיש אותם. אבל כיוון ששרירי הרגל גם חלשים, בעקבות המחלה, נוצר מצב כי ככל שמשחררים יותר את השרירים - כך הרגל נעשית יותר ויותר כמו רגל של תינוק קטן, גמישה – אך חלשה ובלתי יציבה. במצב כזה, התוכנית להחזיר את הרגל לכוחה הראשון נשענת בעיקר על טיפולי פיזיותרפיה מאסיביים, שאולי יצליחו אי פעם לשקם את הרגל... בקיצור, סיפור מסובך ומעורפל, ולא בדיוק פתרון. אבל אפשרות אחרת אין באופק.
ניסיתי להתייעץ עם כמה אנשים חכמים, כאלה שעוסקים בתחום וכאלה שאינם, ולאט לאט התבהרה התמונה. זה צעד מתבקש, אין אפשרות לדלג עליו.
בלב כבד ובהססנות רבה התחלתי לבצע את ההכנות הדרושות. אך לאחר שסיימתי את תהליך הבדיקות והמסמכים, קיבלתי שיחת טלפון: האירוע נדחה. אין כרגע תור פנוי לניתוח, יש עומס רב. וכך במהלך השנה הסיפור חזר על עצמו כמה וכמה פעמים, בכל פעם מסיבה אחרת. בינתיים, מי שיצא נשכר מכל ההרפתקה הזו הייתי אני. "נפשי הייתה לי לשלל".
כשהתופעה חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים, התחלתי להבין באופן ברור ומפורש כי הקב"ה מדבר אתי ואומר לי: יש לך הזדמנות להתפלל, להתחנן ולבקש. יש לך הזדמנות יקרה מפז להתעקש ולבטל את הגזירה, לשפוך שיח עכשיו יותר מתמיד – לזכות להישאר האדם הבריא והבלתי מוגבל. הרגשתי שהקב"ה עומד לצדי ומצדד בחשיבה שלי, ואף פותח לי "מסדרון הומניטרי" להימלט. מובן שבמהלך תקופה זו לקחתי את מטה העוז – תפילה (לשון חזו"א) בידי, והפצרתי והתחננתי בכל הזדמנות אפשרית, בקברות צדיקים או בשאר עתות רצון, שלא אזדקק לניתוח ולא לכיוצא בו, שאזכה להיות קל כנשר ורץ כצבי בלי להזדקק לרפואת בשר ודם.
כשהגיעה לעולם תקופת הקורונה, בכלל נשמתי לרווחה. הבנתי שזה כבר לא נראה באופק, ולרגעים אף הפטרתי לעצמי בלחש מרוב סיפוק: "לך תדע אולי הקב"ה עשה את כל הטררראם הזה רק כדי לדחות לך את הניתוח"... ובאמת כך היה – התקשרו מבית החולים ואמרו לי שבתקופה הקרובה לא נראית היתכנות לניתוח כזה.
אבל לאחר כמה חודשים, כשהעסק התחיל אט אט לחזור לשגרה, ביום בהיר קיבלתי טלפון מביה"ח עם "בשורה טובה" – תאריך חדש וקרוב לניתוח המיוחל. הם באמת בישרו לי את זה בהתרגשות מה, הם היו בטוחים שאני יושב ומצפה – "מתי יבא לידי ואקיימנו". אבל עבורי זה היה הלם של ממש.
לא ידעתי איך אוכלים דבר כזה, חדש לי לגמרי. לראשונה התחלתי להכיר את הצד השני של המטבע – התפללתי, ולא נושעתי. באופן מוחלט, לפי התפיסה המצומצמת שלי אז. בלי תירוצים והסברים, פשוט לא.
*
וכאן נכנסתי למשבר עמוק. לראשונה מאז נכנסתי לעולם של אמונה, פתאום נפגשתי באחת עם מציאות של, כביכול – "התפללתי ולא נושעתי". היה קשה לי מאד להכיל את זה, בפרט שבמשך השנה הרגשתי באופן מוחשי כי הקב"ה מדבר אלי קורא לי ואומר לי: "תתפלל, תבקש, תתחנן, תשנה את הגזירה". ואם כך, איך פתאום נדמה כי הכל היה לריק? הרי התפללתי במשך התקופה הזאת, לא הלכתי לישון, לא חלמתי...
משבר מוכר וידוע הוא הפרדוקס בין תפילה לביטחון, אך עבורי היה זה עלול להיות, ח"ו, מוקש מסוכן. בחור צעיר בתחילת הדרך, אחרי תהליך כזה נפלא ומתוק של "טעמו וראו כי טוב ה'", אחרי חיבור עמוק ונפלא כל כך לעולם של תפילה, אמונה, ביטחון – לפתע הרגשתי כי הקרקע מתחתי לא יציבה כל כך. משהו זז. משבר אמון.
*
אבל הקב"ה לא נתן לי להסתבך הרבה. הוא הקדים רפואה למכה. כמה חודשים לפני כן, באחד הימים הקשים והמעורפלים של תקופת הקורונה, צדו עיני עלון נפלא – שלהבת. לאחר שהספקתי לקרוא בו כמה שורות, הרגשתי כי עולם חדש נפלא ועמוק נמצא שם, וזה משך וסיקרן אותי מאד, בפרט בימים קשים כאלה של תוהו ושיממון, ואין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. לראשונה גיליתי שם כי בעולם של האמונה, ובכלל בעבודת ה', יש מושג כביכול לתת ולהשפיע כלפי מעלה. יש לנו, עטופי החומר והיצרים, אפשרות וזכות יקרת ערך, אם רק נרצה, לתת לקב"ה "כתר מלוכה". ולא רק זה, אלא הקב"ה כביכול משתוקק ומתאווה לזה, ומחכה לרגע הזה. הסיפור לא מתחיל ונגמר בנו, יש גם צד שני, שהוא כביכול צריך וזקוק להתבטלות ולהכנעה שלנו לרצונו, כדי להיות מלך עלינו – שיא ההטבה שהוא יכול להשפיע עלינו – ולא רק מושל. וככל שההתבטלות הזאת תבוא מבחירה אמיתית, עמוקה וטהורה יותר – כך מלכותו תהיה שלימה יותר.
הדיבורים האלו ושכמותם פתחו חלון חדש בנפש שלי. זה משך אותי. הרגשתי שזה מדבר אלי ונוגע בי עמוק עמוק בפנים, וכך כשניצבתי בפני "משבר אמון" שכזה, ההתנגשות הייתה רכה יותר. היה לי לאן לברוח. ואז התחלתי להבין כי הקב"ה הקדים תרופה למכה, אבל כיוון שהייתי חדש וצעיר בעולם נפלא זה, לא היו לי מספיק נתונים ורקע בסיסי כדי להרגיע את הנפש שלי, כי טעימות, רבות ככל שיהיו, אין בהן כדי להשביע.
לשם כך הגיעה אלי עוד השגחה פרטית נפלאה. עורך עלון שלהבת, הרב שמואל זאב פולק שליט"א, זה שזוכה לשאת בגאון את הדגל הלבן (הכנעה, לא כניעה...) של "מלכות שמים" בדור חלש כדורנו, עבד כבר תקופה ארוכה לכתוב ספר בשם "ואהבת", שבו מסודר באופן נפלא, בהיר ועמוק, כמשנה סדורה, המקום של קבלת "עול מלכות שמיים" בעבודת ה' בפרט ובחיי כל יהודי בכלל. עבורי, ספר כזה היה הרבה יותר מחמצן. חיכיתי בדריכות ליום שספר זה יצא לאור. והנה, באופן מופלא – הספר יצא לאור בדיוק ביום שבו הייתי צריך לנסוע לבית החולים, להתאשפז לקראת הניתוח. ראיתי בזה חיוך מאיר משמים. ואכן, בדרך לבית החולים, עברתי ורכשתי את הספר.
בזמן שנותר לי עד הניתוח (כמעט יום), ישבתי שם בחדר במחלקת נוירוכירוגיה, ובלעתי בשקיקה יותר ממחצית הספר. זה הספיק לי לשלב זה. לראשונה התחלתי להבין כי התפילות שלי לא היו לריק, ח"ו. התחלתי להבין כי לא אני מנהל את החיים שלי, לא אני מתכנן, לא אני קובע. יש לי אבא – מלך מלכי המלכים – שמוביל אותי בתהליך נפלא, מדוקדק ומושלם לתכלית הטוב, והניתוח הזה הוא עוד תחנה, כנראה הכרחית, בתהליך הנפלא שאני עובר, ולי לא נותר אלא לבטל את הדעת, להרפות את השרירים (תרתי משמע) העקשניים והקשים, להרכין ראש ולומר בשמחה: "אבא – אתה המלך ואני העבד". היום אני מבין למפרע, כי תחנה זו היתה הפסיעה הראשונה שלי בעולם הנפלא של קבלת עול מלכות שמים, ובעצם כאן הקב"ה קיבל את פני בשלט מאיר עיניים – "שלום כיתה ב".
*
למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית נרגשת על יד מיטת האשפוז, ולאחר ההכנות הדרושות לניתוח, הובלתי אחר כבוד אל ירכתי בית החולים – קומת חדרי הניתוח. הוכנסתי לאולם ההמתנה, שם אמורים לשהות בהמתנה מורטת עצבים (לא עבורי...) עד הכניסה בפועל אל חדר הניתוח. כשעדיין טעם מתוק ומרומם בפי עוד מהקריאה בספר "ואהבת" אמש, לפתע שמעתי את עצמי פותח בספונטניות באמירת "נשמת כל חי", בדמעות ובהתרגשות רבה.
לאחר מכן פתחתי בתפילה נרגשת לאדון העולם. לא! זה לא היה עוד ניסיון אחרון לשנות את רוע הגזירה, זו לא היתה תחינה מטלטלת למנוע את הניתוח ברגע שאחרי האחרון או לפחות לצמצם את תוצאותיו או את נזקיו. זו הייתה תפילה שבאה מעולם גבוה יותר, תפילה שבאה מנפש שלווה, רגועה ונינוחה, לאחר כמה סדקים שהחלו לקבוע את אחיזתם בחומת הדעת החזקה, הבצורה והיציבה שעמדה עד כה "להגן ולשמור" עלי, ובעיקר לתת לי תחושה ש"אני הוא בעל הבית".
ובלשון הזאת אמרתי: "אבא, אני מוסר את גופי בידך. הולך אני עכשיו להיכנס לחדר הניתוח, שם יעמדו הרופאים עם איזמל קטן ויעשו חתך... יפתחו פתח בגוף שלי ויכניסו לשם גוף זר, מה שניסיתי והשתדלתי בכל כוחי למנוע. עכשיו אני ניצב כאן, בשמחה ובבחירה, למסור לך את הגוף שלי. אני לא ירא ולא מפחד משום רופא או משום פרוצדורה רפואית כזו או אחרת. אני שלך ורק שלך".
"לך ידי, לך רגלי / וממך היא תכונתי,
לך עצמי, לך דמי / ועורי עם גווייתי" (מתוך פיוט "לך א-לי" ליוה"כ).
עקבו אחרינו
השנה תדליקו את נרות החנוכה עם "שמן הצדיקים ממרוקו", ובזכותכם ילדים במצוקה יקבלו ארוחות חמות. לחצו כאן או חייגו: 073-222-1212
