האר"י הקדוש העניק לו את כל סודות תורתו: מי היה רבי חיים ויטאל?

בשנת ה'ש"ג, באור צח של קדושה שירד על עיר צפת, נולד תינוק לבית ויטאל, מי שלימים יהיה ידוע כרבי חיים ויטאל. אביו, החכם רבי יוסף ז"ל, היה מהולל בדורו כאומן מופלא ומקודש בכתיבת תפילין. חכמי הזמן העידו עליו כי גדול היה מאוד, עד שאמר עליו האר"י הקדוש: "חצי מן העולם עומד בזכות התפילין שכתב". גם הבית יוסף, רבי יוסף קארו, העביר לבנו דברי שבח מפי ה"מגיד" שלו, המלאך שהיה מתגלה אליו – "אביך, קדוש הוא, ומעשה ידיו מחזיקים את עמוד העולם".

ואמנם, כמו נר מנר – כך נדלק בו אורו של הילד הקטן חיים. בילדותו כבר ניכרו בו סימני נשמה רמה. רבי משה אלשיך קיבלו כתלמיד, והב"י עצמו התעניין בלימודיו באופן אישי, כי ה"מגיד" הזהירו לשים עין על הילד – "נשמה מיוחדת בו, גבוהה מכל בני דורו".

השנים חלפו, ורבי חיים גדל והתעצם בלימוד התורה. בגיל ארבעים ושבע זכה לסמיכה רשמית מרבו הגדול. החיד"א יכתוב עליו לימים: "רבי חיים גדול בישראל שמו, ונשמתו גדולה מאוד ונקיה יותר מכל בני דורו".

בתורת הסוד היה תלמידו של הרמ"ק – רבי משה קורדובירו – אשר סביבו התקבצו כל חכמי צפת הגדולה. יחד עם רבו עמל בחכמה זו ביגיעה אין-קץ. הוא העיד על כך בעצמו בספריו: "טרחנו בה מאוד מאוד, אני ורבי, יותר מכל חכמי הדור". הוא העתיק משנתו בקדושה, ביראה, בדייקנות שאין למעלה ממנה.

ואז, בשנת ה'ש"ל, הסתלק הרמ"ק לבית עולמו – ובאותו זמן עלה ממצרים לצפת האר"י הקדוש. מהרגע הראשון שפגשו, נמשכה נפשו של רבי חיים אליו, כאילו מצאה הנשמה את מקומה. הוא נעשה לתלמידו הקרוב ביותר. "מן היום אשר מורי זלה"ה החל לגלות זאת החכמה", כתב בהקדמת עץ חיים, "לא זזה ידי מתוך ידו אפילו רגע אחד".

למשך שנה ועשרה חודשים בלבד חי רבי חיים בצלו של האר"י. אך בתקופה קצרה זו העניק לו רבו את כל סודות תורתו. האר"י עצמו סמכו לכתוב את דברי סתריו – מה שלא נתן לשום תלמיד אחר. הוא אף אמר לו, בלשון ברורה וחדה: "כל ביאתי לעולם – בשביל ללמדך את חכמת הקבלה".

ויש עוד סיפור, פלאי ומופלא. כאשר בא רבי חיים ללמוד אצל האר"י, לקח אותו רבו בספינה קטנה אל הכנרת. שם, על פני מימיה הטהורים, השקהו בלגימה מועטה ממימיה. ברגע ששתה – נפתחו שערי מוחו, והחכמה פרצה פנימה כנהר גועש.

לאחר פטירת האר"י, היה רבי חיים לעמוד התווך של תלמידי רבו. הם התלכדו סביבו, קיבלוהו כממשיך הדרך – רבם ומנהיגם.

בשנת ה'של"ח עזב את צפת, עלה לירושלים והחל לעסוק בכתבי רבו. שמונה שנים אחר כך שב לצפת לתקופה, וחזר לירושלים, אך מחמת רדיפות השלטון העות'מאני נמלט לדמשק, ושם – בעיר העתיקה והמסתורית ההיא – כיהן ברבנות עד פטירתו בשנת ה'ש"פ.

במהלך השנים כתב רבי חיים כתבים רבים, מלאים סוד, בינה ויראת שמיים, אך גנז את רובם – מהם הסתיר בביתו, ומהם אף בבית העלמין. הוא חשש שמא תצא החכמה הזו למי שאינו ראוי לה, או שמא ייפגמו דבריו בידי העתקה גרועה.

אך חכמי הדור ידעו את ערכם של הכתבים. אט אט נודע מיקומם, ובלב פועם וידיים רועדות שלפו אותם ממקומותיהם. הם החלו להעתיק, לסדר, להציל את חכמת האר"י שנשתמרה דרך עינו החדה של רבי חיים.

בין הכתבים נמצא גם פירוש יקר ונדיר שלו על הזוהר – ביאור למילים שנשגב היה להבין. הכתבים – בלים, דהויים, מפוזרים – עברו לידי רבי אברהם אזולאי. הוא, במאמץ אדיר של שחזור ועריכה, אסף אותם, סידרם, ופרסם את דבריהם בספרו הקדוש, "אור החמה".

וכך נותרו לנו מים חיים – מעיינות נסתרים שנבעו מצפת, זרמו לירושלים ולדמשק, ונותרו לדורות. בעמל, בהסתר, בגניזה, ובסופו של דבר – בגילוי אור הגנוז.