3 מילימטרים, בלי עוקץ: מיהו החרק הזעיר שכבש את העולם?

הנמלה הארגנטינאית – או בשמה הלטיני המוכר פחות – Linepithema humile – היא אחת ממעצמות-העל הגדולות ביותר שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. בגוף באורך 3 מילימטרים בלבד, בלי עוקץ, בלי שריון מרשים ובלי מראה מאיים, היא חוללה שואה אקולוגית שקטה אך עיקשת, הרסה מערכות טבעיות, חקלאות ואף חדרה למטבחים ולפחי האשפה שלנו. זהו סיפורה של הלוחמת הלא-סבירה, ששלטונה חוצה אוקיינוסים ויבשות.

תחילתה של אימפריה

הכול התחיל בשדות הפוריים שסביב נהר הפרנה שבדרום אמריקה. שם, בין עשרות מיני נמלים לוחמים – נמלי אש, נמלי צבא ונמלים קניבליות – חיה לה הנמלה הארגנטינאית באין מפריע. היא לא נראתה מאיימת, לא הייתה חזקה במיוחד, ולמעשה – נראה היה שאין לה סיכוי מול יריבותיה. אבל הנשק הסודי שלה היה לא כוח, אלא מספרים.

בעוד רוב מיני הנמלים חיים תחת מלכה אחת, הרי שבקולוניות של L. humile, כל 120 פועלות מקבלות שירות ממלכה נפרדת, שמטילה עד 60 ביצים ביום. כך נולדות מושבות ענק של מיליארדי פרטים, המתפשטות כאש בשדה קוצים.

אך בדומה לאימפריות אנושיות, גם האימפריה הארגנטינאית לא הייתה חפה מסדקים. כשמושבות רבות התפשטו, הן החלו להתרחק גנטית זו מזו, ובדרום אמריקה פרצו ביניהן מלחמות עקובות מדם. דווקא הגודל וההתפתחות שלהן גרמו להקטנה שלהן, כשמוטציות שונות של אותה נמלה בעצמה, החלו להילחם זה בזו, וכך מנעו את התפשטותן באופן נרחב. אבל כאן נכנס הגורם האנושי – המהפכה הגלובלית.

בזכות ספינות הסוחר של האדם, מספר מצומצם של נמלים הגיע במקרה לאירופה, קליפורניה, יפן ואוסטרליה. האירוניה היא שבדיוק בגלל ההגירה המצומצמת – הנמלים שהשתלטו על חבלי ארץ שלמים היו קרובות גנטית זו לזו. הן גם היו מוטציה מעניינת של הנמלים הללו – הן הורגות 90 אחוז מהמלכות בסוף כל תקופה, וכך גורמות לכך שלא יתפתחו מוטציות נוספות, והן לא נלחמו אחת בשנייה, אלא להפך – שיתפו פעולה והקימו את אחת מצורות החיים המרשימות על פני כדור הארץ: מושבת-על.

ללא מתחרים, ללא טורפים וללא אויבים טבעיים, מושבות-העל התפשטו במהירות שיא. קליפורניה, דרום אירופה, אוסטרליה ויפן נפלו בידן. עם מיליארדי פרטים בכל מושבה, הן הדיחו את כל שאר מיני הנמלים ממקומן – לדוגמא: את הנמלה הקמפונית המקומית, שעל אף היותה גדולה וחזקה פי כמה וכמה, בממוצע כללה בכל מושבה כמה אלפי פרטים בלבד, ולא עמדה בפני המספרים העצומים.

אך לא רק נמלים נפגעו: הנמלים הארגנטינאיות גידלו "בקר" של כנימות – חרקים קטנים שמוצצים מוהל מצמחים ומפיקים צוף מתוק. הנמלים שומרות עליהן כמו על עדר, מגינות עליהם ומפיצות אותם. התוצאה: שגשוג של מזיקים, תמותה של צמחים ואובדן תוצרת חקלאית יקרה.

ואז הן נכנסו לבתים. למטבחים. לפחי הזבל. כשהן לא עסוקות בטריפת מושבות יריבות, הן חומסות את המטבחים שלנו בלי בושה. זו לא רק פלישה – זו השתלטות רב-מערכתית: טבע, חקלאות, ואפילו אורח החיים האנושי.

אבל כל אימפריה, גם זו של נמלים, פוגשת בסופו של דבר אויב. בדרום מזרח ארה"ב נעמדו מולה נמלי האש האדומות – גם הן מהגירה דרום אמריקאית – חמושות בעוקצים ארסיים וגדולות פי שניים. בקרבות עקובים מ-30 מיליון הרוגים בשנה, מושבות נמלי האש חיסלו את מושבות-העל הארגנטינאיות באזורים שלמים.

וכך, המלחמה שחוותה הנמלה הארגנטינאית בנהר הפרנה חוזרת, אך הפעם – בשדה הקרב הגלובלי.

כיום, מושבות-על עדיין שולטות ביבשות רבות. הן לא נכנעות בקלות. גם לאחר תבוסה, הן חוזרות – מתארגנות, מתרבות, ותוקפות. זוהי מלחמה מתמשכת של הישרדות, לא מתוך נקמה – אלא כחוק טבע. כמו שכתוב במשלי: "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – רק שכעת, מי שילמד את דרכיה עשוי לגלות לא חוכמה של עבודה חרוצה, אלא אסטרטגיה קרה של שליטה, כיבוש, והתפשטות ללא רחמים.