האיש מהצומת: "חושבים שאני מובטל, ומה אסביר – שאני עובד בשתי עבודות, ובאתי לחזק?"

"מה שלומי היום?", תוהה מנחם לוטנברג למשמע השאלה ועל פניו עולה חיוך גדול ורחב, שמאפיין כל כך את החיוכים שבהם הוא פותח כל יום, כאשר ניצב בצומת הסמוך לביתו, מחלק ספרוני חיזוק ואמונה, משתדל לחזק את הנהגים בטרם יציאתם לעמל היום.

"מה שלומי? לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות, לפעמים בעצב, לפעמים בשמחה, אבל תמיד משתדל ללמוד מאנשים. הנה דוגמה מהימים האחרונים: במוצאי תשעה באב יצאתי לצומת והרגשתי צורך גדול בחיזוק. בדיוק נעצר לידי אחד החברים ושאל איך אני מסכם את הצום. השבתי לו בכנות: 'חלק מהשעות עברו עליי בגעגועים גדולים לבית המקדש, וחלק באטימות הלב'. השיב לי החבר בסיפור מן החיים: 'כפי שאתה יודע, מצבי הכלכלי קשה, ובערב שבת האחרון התקשר אליי חבר ששאל: 'אולי אתה צריך כסף לשבת?' כל כך שמחתי. כמובן שהשבתי בחיוב, ובמשך אותו יום, אפילו שהכסף לא הגיע, כבר הייתי בשמחה גדולה. כי ידעתי שבקרוב יהיה לי כסף, ובטחתי בחבר. גם אנחנו כאן בעולם לא מסוגלים להיות רק בעצב ובגעגועים, כי אנחנו בטוחים שכל דברי הנביאים והצדיקים על כך שהגאולה תגיע - עומדים להתממש בקרוב, ועלינו לשמוח, כי אין לנו ספק בכך שזה יקרה".

המסע אל הרוחניות

הוא בן 42, אבא לשבעה (החל מלפני שבוע וחצי), תושב חריש (החל מהחודש האחרון). ייתכן שאתם מכירים אותו מהצמתים באזור באר שבע, אך את ילדותו הוא עבר בכלל במרכז חולון. "גדלתי במשפחה עם שילוב מעניין – אמא מסורתית, בוכרית, בעלת לב חם ליהדות, ואבא בן לקיבוצניקים ניצולי שואה. אז כן, היה לנו קידוש בשבת, אבל מעטות הפעמים שבהן ביקרתי בבית הכנסת, ולא היו הרבה סממנים דתיים בבית.

"בגיל 17 סיפר לי חבר שהוא הולך לבית כנסת, ואז עברה במוחי לראשונה המחשבה: 'למה שלא אנסה גם?' זה הרגיש לי כל כך יהודי וטבעי. כך התחלתי להתפלל בבית כנסת בשבתות. לאחר מכן פגשתי חבר אחר שסיפר לי ש'הוא מניח תפילין ורואה ברכה בחיים', ואני שאחרי הנחת התפילין הראשונה בבר מצווה 'הנחתי את התפילין בארון', כדברי הבדיחה הידועה, החלטתי גם להניח תפילין בקביעות. השתדלתי לעשות זאת ברצינות, וכך כשיצאתי לטיול של אחרי הצבא בחו"ל לקחתי איתי את התפילין לכל מקום, כשאני מקפיד להניח אותן מידי יום. לא יודע אם בדיוק לפי ההלכה, אך בוודאי מכל הלב.

"אבל בטיול קרה גם משהו נוסף – משהו בלב שלי נפתח וזכיתי להיחשף לעולם היהדות, להכיר את השבת וההלכות, ללמוד דברים שלא ידעתי, ולהתחזק. אני זוכר שכשחזרתי לארץ השיחות עם החברים נראו לי פתאום חסרות טעם – סתם לשון הרע או ליצנות. גם הנושאים פחות עניינו אותי, וכך פסק הקשר וחיפשתי דרכים רוחניות למלא בהן את החיים. באותה תקופה החל ערוץ הידברות של הרב זמיר כהן, ונהניתי דרכו מתוכן יהודי איכותי, אך מלבד זאת המשכתי את חיי כרגיל, כי לא היה היצע של ארגוני קירוב כמו היום, ולא ידעתי מה לעשות עם הרצון שלי להתקרב.

"בינתיים התחלתי ללמוד בכמה וכמה ישיבות, התחתנתי עם אשתי שעברה אף היא מסע של חיפושים בחייה, ועברנו להתגורר ביישוב הפסטורלי בת עין שבגוש עציון".

להפיץ את האמונה

לוטנברג מדגיש כי כל מה שמתרחש בחייו הוא מסע גדול שמנוהל בידי ריבונו של עולם. "כך קרה שבאחד הימים טבלתי במעיין בת עין, וכשחזרתי משם פגשתי חבר שהיה נראה מעט מתוסכל, וסיפר לי שהיה אמור לטוס לבית היהודי בהודו, אך כנראה זה לא יצא לפועל. שאלתי אותו: 'למה שלא יצא?' ובו במקום הצעתי את עצמי כשותף. יחד תכננו לנסוע ל'חודש מילואים בבית היהודי', כשהמטרה היא לחזק יהודים ולקרב לבבות. באמת טסנו לשם, וכשחזרנו לארץ וסיכמתי לעצמי את רשמי המסע התחלתי להבין שכנראה הקב"ה נתן לי כלים חשובים התורמים לעבודת הקירוב, שכן אני אדם אמיתי ומשתדל לא לדבר מתוך התנשאות. לפעמים הכל טוב לי בחיים: הבית רגוע, הבנות מכינות לי אוכל והבנים לומדים משניות, ולפעמים הכל עצוב ונראה על הפנים: אני רב עם אשתי ולא טוב לנו, ושום דבר לא מצליח. אבל אני מאמין שהתורה נותנת לנו כלים כדי להתגבר על הקושי, וזהו בדיוק המסר שאני בא להעביר לאנשים.

"בשלב הבא ניסיתי לחשוב איפה אני יכול להמשיך לתרום משלי ולהביא את רוח האמונה והחיזוק, והחלטתי יחד עם החבר שהיה איתי בבית היהודי, להקים סוג של בית יהודי באילת. נסענו לשם כדי לגשש ולראות את המצב, והבנו שיש שלושה מוקדים שאפשר לעבוד איתם – סטודנטים, עובדי מלונות והתושבים עצמם. בהמשך הבאתי למקום גם את משפחתי, ויחד עם משפחות נוספות הקמנו את הגרעין התורני ועסקנו רבות בקירוב ובהבאת רוח האמונה.

"זו הייתה פעילות מאוד מיוחדת ויוצאת דופן, כששכרנו עבורה בית מיוחד – 'הבית של ברוך', והזמנו לשם אנשים לערבים של פשטידות, שקשוקות וסיפורי מעשיות, כל זאת לצד סדנאות תיפוף, יציאה למדבר, וכדומה. בהמשך גם התחברנו ופעלנו דרך ארגון 'נפש יהודי'.

"בתוך כל הפעילות שהתנהלה סביב השעון, הייתי לוקח בכל שעה פנויה את הגיטרה ויוצא איתה לרחובות, עומד בצמתים, מנגן ומשתדל לשמח כמה שיותר אנשים. ככל שחלף הזמן כך גיליתי שלמרות שאילת נראית עיר מרוחקת מיהדות, האמונה שם חזקה מאוד ומתגוררים שם אנשים מיוחדים שמאוד אוהבים את המסורת ואת ריבונו של עולם. לא פעם קרה שהתביישתי לידם, והרגשתי שאני זה שיכול ללמוד מהם.

"בנוסף התחלתי לצאת לצמתים, בעיקר באזור באר שבע, יחד עם ספרוני חיזוק, כשהמטרה זהה – לחייך לעם ישראל, להפיץ את בשורת האמונה ואת הספרים שאני כל כך מעריך, ולהביא כמה שיותר אור ושמחה".

רגע של פתיחת חלון

גם כיום, כתושב חריש, ממשיך לוטנברג לצאת לצמתים. "אני מחפש צומת פעילה, לפעמים עומד לבד ולפעמים עם חבר נוסף", הוא מסביר. "במשך השנים נפגשתי עם לא מעט אנשים שעומדים בצומת, חלקם לצערי אינם בריאים בגופם או בנפשם, או שהם משתמשים בכסף לצריכת חומרים מסוכנים. אבל למדתי את השפה בה יש לדבר איתם, ואני משתדל לחיות לצידם מבלי שנפריע זה לזה.

"לפעמים מגיעים לצומת אנשים שאתה רואה שאין להם שום ידע ב'כללים של הצומת', והם לא מכירים לצורך הדוגמה את ה'כלל' שאומר: 'מי שתפס את הצומת ראשון - הצומת שלו, וכל הקודם זוכה'. אבל בדרך כלל מגיעים בריונים ששמחים להסביר את הדברים בכל הדרכים האפשריות".

מה אתה עושה בצומת, חוץ מאשר לעמוד שם?

"אני מצטייד מראש בחומרי הפצה – ספרונים של רבי נחמן, תהילים, ועוד ספרים שנכנסים ללב של האנשים. לאחר מכן נעמד עם חיוך גדול כשאני אומר: 'הריני מקשר את עצמי לרבי נחמן מברסלב ולכל הצדיקים...' ואז מתחילות המכוניות להגיע, כאשר לכל אחת מהן יש דקה ו-13 שניות בדיוק לעמוד ברמזור האדום. אם קורה הקסם, חלונות הרכבים נפתחים ויחד איתם גם הלבבות. אנשים מספרים לי על צרות וכאבים, על הצלחות וכישלונות. פגשתי חתן שסיפר לי: 'אני בדרך לחופה' והספיק אפילו לברך אותי, ולעומתו ואנשים לובשי שחורים שאמרו: 'אנחנו בדרך ללוויה'. אין אפשרות לפתח שיחה ארוכה, אך כבר היו כמה מקרים שאנשים ניסו לברר, להתעניין ולשאול, ואז פשוט עצרו את הרכב בצד, והגיעו אליי בנחת, כדי לשמוע ולשוחח. הרגעים האלו הפכו להיות כל כך מעניינים ועוצמתיים, שגרמו לי לאחד את כולם בספר שהוצאתי לאור הנושא את השם 'לפתוח חלון'".

אתה מודע לכך שאנשים מסתכלים על אנשים כמוך לעתים כתימהוניים...

"תימהוניים?" הוא צוחק ללא שמץ של עלבון, "זה עוד במקרה הטוב. מסתכלים עלינו לא פעם כטפילים, מובטלים ומפריעים. אין כמעט יום שבו נהג לא פותח את החלון וצועק אליי: 'תעזוב כבר את החומרים המסוכנים ותלך למצוא עבודה', ואני – מה אספר לו בדקה ורבע של הרמזור, שאני עובד בשתי עבודות ובאתי לכאן רק כי איכפת לי מהנשמה שלו? היה גם נהג שאיחל לי איחולים קשים ביותר, וזה וודאי היה מחליש, אך אני מחזק את עצמי בכל פעם מחדש: 'אל תספור אותו בכלל, מיהו בכלל? סתם ילד קטן שעוד לא ראה אור'.

"אבל יש גם ימים שאתה מבין שאתה עושה שליחות גדולה, למשל כשמישהו מספר לך: 'בדיוק חיפשתי ספר כדי להתחזק', או כשהוא לוקח את ספר התהילים ומבטיח לך לקרוא בו 'לראשונה בחייו', וכן היו כאלו שפשוט יצאו מהרכב כדי ללחוץ לי יד ולהודות לי על עבודת הקירוב שאני עושה למען עם ישראל. הדקה ורבע של הרמזור הן זמן מדהים כדי להכיר אנשים, ויש כאלו שאני פוגש מידי יום ביומו בקביעות – אני הפכתי להיות חלק מהיום שלהם, והם חלק מהיום שלי, ועם כל בוקר טוב שאנו מאחלים אחד לשני, אני יודע שאין שום סיכוי בעולם שהיינו מכירים, ללא אותה פתיחת חלון בצומת".