ליצן הקרקס שחזר בתשובה: "השליחות שלי היא לשמח אנשים. אני משתדל לעשות אותה בצורה הכי טובה"

את אריאל טבצ'ניק פגשתי לראשונה לפני כמה חודשים, במסיבת יום הולדת משפחתית אליה הוזמן כדי להפעיל את הילדים. ברגע שנכנסתי לאולם בו התקיימה המסיבה הבחנתי בו, ואם נודה על האמת - כל מי שהיה באותו אירוע לא יכול היה לפספס את נוכחותו. דמותו הצבעונית - תרתי משמע, גם באורחות חייו וגם בבגדיו - הכדורים והלפידים שהניף שוב ושוב אל על שבו את העין, וגם פתילי ציציותיו שזזו לפי קצב גופו, הציפו סימני שאלה מסקרנים לנוכח הקעקועים הרבים שעל גופו.

"אני יכול להבין למה אני מושך תשומת לב", הוא מודה במבט מבויש בתחילת שיחתנו. "השליחות שלי היא לשמח אנשים, ואני משתדל לעשות את זה בצורה הכי טובה שאני יכול. חלק מהעניין זה גם להתלבש שונה בהופעות, להיות מיוחד וקצת לבלוט. אני רואה במה שאני עושה חלק מעבודת ה', ועבודת ה' צריך לעשות על הצד הטוב ביותר שאפשר. אפשר לחבר כל עבודה לעבודת ה', ובטח את העבודה שלי שאני משמח בה אנשים.

"ידועה ביהדות מעלתם של מי שמשמחים אנשים אחרים, והרבה מדברים על כמה חשוב להיות בשמחה. זו גם זכות עבורי להתפרנס ממשהו שאני אוהב, ובגלל שאני אוהב את זה וזה חשוב בעיניי אני עושה את זה גם מחוץ לעבודה. למשל, אם אני נוסע ברכבת אני עושה הרבה פעמים ג'אגלינג, או בלונים בצורות, ורואה איך זה עושה טוב לאנשים. ובכלל, לפני התשובה הראייה שלי הייתה יותר מצומצמת והרגשתי פחות שמחה, אבל ככל שאתה מתקרב לה' אתה מרגיש יותר מחובר לעצמך, לעולם, לאנשים. אחרי שאתה מתקרב הראייה שלך נהיית הרבה יותר רחבה, אתה מקבל משמעות גדולה יותר לחיים, ואתה מבין שכל יום הוא מתנה, כל יום הוא הזדמנות להמשיך ולשפר את השליחות שלך בעולם, לעשות את הדברים שבשבילם באת לעולם".

עשה לך גב

"נולדתי למשפחה מאוד חילונית", מספר אריאל, 34, רווק ירושלמי, קרקסאי, בלונאי ומורה ליוגה. "וזה לא רק שהיינו חילונים רגילים, היינו מאוד רחוקים מהיהדות. אמא שלי יהודייה אבל אבא שלי גוי, וגם זה גרם למרחק שהיה לנו מחיי תורה ומצוות. זה ממש לא היה בשיח שלנו, ואפילו לא חגגו לי בר מצווה. הוריי נולדו באוקראינה, הם עלו לארץ בשנת 1990, ונולדתי חודשיים לאחר מכן. גרנו בכרמיאל, שם נולד לי אח קטן, וניסינו להתאקלם בארץ. אמא שלי רצתה להיות ליצנית כשהייתה קטנה, אבל היא גדלה באזור ובבית מאוד נוקשים שדחפו את הילדים ללמוד מתמטיקה, וסבא שלי לא הסכים לה להגשים את החלום, אז אחי ואני עובדים בין היתר בליצנות וככה מגשימים את הרצון של אמא שלנו.

"הילדות שעברנו הייתה לא פשוטה. אבא שלנו היה מכור לשתייה חריפה, ובשלב מסוים אמא שלנו חלתה בסרטן. אולי גם בגלל הדברים האלה חיפשנו לעסוק בדברים מצחיקים ומשמחים. כילד אהבתי להיות בתנועה, לשחק, להתאמן, ובלימודים פחות התעניינתי. ובכלל, הייתי סוג של אבא עבור אחי הקטן, כי ההורים היו פחות בתמונה".

איך מתוך הריחוק הזה התחברת לחיי תורה ומצוות?

"אחרי התיכון התגייסתי לצבא ושובצתי במג"ב, ושם לראשונה נחשפתי ליהדות. היום אני יודע שבזכות השירות הצבאי שלי חזרתי בתשובה. הרבה מהחבר'ה ששירתו איתי היו מזרחיים, ובאופן טבעי דתיים או מסורתיים, ובזכותם הכרתי את היופי שיש בתורה ובמצוות. לכן גם עד היום אני הולך לפי עדות המזרח מבחינה הלכתית, כי זה מה שהכרתי. רבי נחמן מסביר את האמרה הידועה 'רשעים בחייהם קרויים מתים', שאם אתה לא מחובר לה', או לא מספיק מחובר אליו, אז במובן מסוים אין לך חיות. כשפגשתי את עולם המצוות הרגשתי חיות גדולה. הרגשתי שאני יוצא מחושך לאור. בנוסף לכך, ראיתי שההתנהגות של החבר'ה הדתיים ששירתו איתי הייתה יותר יפה ומכבדת ממה שהכרתי בחברה החילונית".

איך הסביבה שלך קיבלה את התקרבותך לחיי תורה ומצוות?

"זה באמת היה לא פשוט. אחרי השחרור חזרתי למשפחה ולחברים בכרמיאל, והיה לי קשה להמשיך עם שמירת המצוות. באתי ממקום שלחזור בתשובה בו היה ממש ללכת נגד כל מה שהכרתי עד אז. פעם ירדתי מהאוטובוס בכרמיאל, ומישהי שהכרתי ראתה אותי עם כיפה ושאלה אם השתגעתי. זה מאוד פגע בי, כי עדיין לא היה לי עמוד שדרה בתשובה שלי, ובעקבות מה שהיא אמרה באמת שאלתי את עצמי מה אני עושה והאם אני הולך בדרך טובה. מאוד קשה לחזור בתשובה אם אין לך גב ותמיכה, ואני קורא מכאן לכל מי שיקרא את השורות האלה לעזור ככל יכולתו לבעלי תשובה בתחילת דרכם.

"זמן קצר אחרי השחרור טסתי לתאילנד עם כמה חברים, ואחרי כמה חודשים חזרתי. כל החברים שלי הלכו ללמוד הנדסה כי הם רצו להרוויח הרבה כסף. אני התחלתי ללמוד מדעי התזונה במכללת תל חי, וידעתי שאני רוצה להמשיך את המסע הרוחני שלי. במהלך הלימודים טסתי להודו ולמדתי שם יוגה, ועד היום אני מלמד יוגה לגברים במתנ"ס במוסררה. עשינו עבודה של ניקוי הדברים שצריך להיפטר מהם, הכשרנו וגיירנו את היוגה, וכבר הרבה שנים יש המון רבנים שמתירים ואף מעודדים תרגול יוגה, בהפרדה כמובן.

"שנתיים אחרי שהתחלתי ללמוד בתל חי נסעתי יום אחד לצפת, וכנראה בזכות הקדושה של העיר הרגשתי פתאום צורך ורצון חזק להניח תפילין. כמה דקות לאחר מכן, שומר בבית ספר שעברתי לידו שאל אותי אם אני רוצה להניח תפילין. זו הייתה השגחה פרטית חזקה מאוד, והרגשתי שהקב"ה קורא לי לחזור לחיי תורה ומצוות. המשכתי להיות בקשר עם אותו שומר, הזמנתי דרכו טלית ותפילין, וברוך השם המשכתי עם זה. בגיל 27 טסתי לאומן, שם עליתי לתורה בפעם הראשונה בחיי. גם הנסיעה הזאת חיזקה אותי. הספר התורני הראשון שהכרתי בחיי היה 'חפץ חיים', וגם בזכותו התקרבתי יותר. אגב, לאחר מכן גיליתי שההילולה שלו חלה ביום ההולדת שלי".

זכורה לך נקודת מפנה, שעזרה לך לחזור לחיי תורה ומצוות?

"בתקופה ההיא עבדתי בקיאקים של כפר בלום, וחלק עיקרי מהעבודה היה בשבתות. עם הזמן התחלתי להרגיש לא בנוח עם זה. ידעתי שזה אסור, וגם שמתי לב שהכסף שהייתי מרוויח בשבת היה הולך לי לאיבוד בצורה מוזרה. בשלב מסוים אזרתי אומץ ואמרתי למנהל שם שאני לא רוצה יותר לעבוד בשבתות. הוא אמר שאין בעיה, רק שאעבוד בשבת הקרובה כי אמורים להגיע המון אנשים. הרגשתי שזה מבחן לא פשוט, אמרתי לו שלא מתאים לי, ובתגובה פיטרו אותי משם. זמן קצר אחרי שזה קרה התחלתי לראות ברכה בפרנסה, וזה היה חיוך משמיים שנתן לי כוחות להמשיך להתחזק.

"בתקופה הזאת גם התחלתי ללבוש ציצית. בהתחלה התביישתי בזה, הייתי מכניס אותה למכנסיים ופחדתי שהיא תצא משם ושאנשים יראו אותה. רק ביום האחרון של התואר היה לי אומץ ללכת בקמפוס עם כיפה, וגם זה היה מאוד לא פשוט. הרבה פעמים בעלי תשובה מרגישים שהם לבד, כי הם לא שייכים בעיניהם לאף מגזר, ולכן מתקשים לעשות צעדים שהם מאוד רוצים בהם".

תרגילים בחיבור

"אחרי שעזבתי את אזור תל חי חזרתי לכרמיאל", מוסיף אריאל, "והרגשתי שאני צריך למצוא מקום אחר. גם בכללי וגם בגלל התשובה. לשמחתי מישהו שהכרתי הציע לי לבוא ללמוד במדרשת זיו, ישיבה לבעלי תשובה בירושלים. הכרתי את המקום כי הייתי שם בכמה חגים, וזרמתי עם ההצעה שלו. התחלתי ללמוד שם וגם ללמד יוגה במדרשה, ואלה היו שנתיים מעולות. במקביל לכך ה' זימן לי לעבוד בארגון שמלמד ג'אגלינג בבתי ספר, בזכות כך נכנסתי יותר חזק לתחום ומאוד התחברתי לזה.

"בשלב מסוים גם אחי נכנס לתחום, והתחלתנו לעבוד יחד. רציתי להשתפר בתחום, אז למדתי ללכת על קביים ולעשות כל מיני דברים של קרקס, להכין צורות מיוחדות מבלונים, וכמובן המשכתי להשתפר בהוראת יוגה. בשנים האחרונות אנחנו עושים ימי הולדת, חלאקה, הפעלות ומגוון רב של אירועים. מעבר לכך, אני מאמין שבזכות הדרך שה' העביר אותי, אני מצליח להתחבר לאנשים מגוונים מכל המגזרים, ולחבר אותם אחד לשני. חילונים רואים את הקעקועים שלי ומרגישים שאני חלק מהם, וחרדים ודתיים רואים את הלבוש הנוכחי, הזקן והפאות, וגם מרגישים ככה. לא פעם אני אפילו רואה, שכשחילונים רואים אותי הדעה שלהם על דתיים וחרדים משתנה לטובה, וגם להיפך עם דתיים שרואים אותי.

"אמנם דרכם של בעלי התשובה לא תמיד פשוטה, אבל אני מאוד שמח שעשיתי אותה, ואני עדיין עושה. למשל, אם לא הייתי חוזר בתשובה בטוח היו לי עוד המון קעקועים. אני חושב שזה יפה, ואפילו על הפנים הייתי עושה. יחד עם זאת אני יודע שה' אוסר את זה, ולכן עוצר את עצמי. לצערי לא תמיד הכרתי את היהדות, ועשיתי דברים שהיום אני יודע שהם אסורים. אבל התשובה חזקה מהכל, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

"בתוך כך, בגלל שאני מבין כמה חשוב לעסוק בקירוב, אני גם משתדל לעשות זאת באופן פעיל. אני מפיץ מדי שבוע את עלון הידברות, ורואה בכך זכות גדולה. ובכלל, משתדל לעשות הפצות בכל מיני דרכים וכיוונים. בשנים האחרונות אפילו אמא שלי התחזקה, וזה ממש מרגש אותי. אפילו סבתא שלי התחילה להגיד שמע ישראל בשנים האחרונות. היא גרה בבית אבות, בקושי יודעת עברית ולא מזהה או זוכרת אנשים, אבל לימדתי אותה להגיד שמע ישראל ומאז היא אומרת. כשמשתדלים לקרב יהודים רחוקים קורים דברים מופלאים, ואני לא מפסיק להתרגש מלראות ולהרגיש את זה".