"כל פינה בירושלים מזכירה לי אותה. החיים שלנו היו 20% קושי ו-80% טוב גדול"

"תמיד היה לי ברור שאנחנו ננצח, ותמיד הייתה חשובה לי איכות החיים", פותח הרב יוסי כהן. "כך עשינו גם כאשר הריאות של רעיה אשתי היו בתפקוד נמוך. שכרנו ג'יפ עם חלונות סגורים, כדי שנוכל לטייל מבלי שייכנס אבק פנימה, הכנסנו את בלוני החמצן לרכב וכך טיילנו".

הרב יוסי כהן מלמד מזה שנים רבות בישיבת "לנתיבות ישראל" בעיר העתיקה בירושלים. מאור הפנים השופע ממנו לא מסגיר את העובדה שלפני מספר חודשים איבד את אשתו, אחרי שנות נישואים רבות וקרובות.

"מעבר להרי החושך"

בני הזוג כהן נישאו לפני 45 שנה. הרב כהן היה אז אברך, ולמד בישיבה חדשה שהוקמה  ב'בית המערבים' - בית בבעלות יהודית השוכן ברובע המוסלמי, שננטש לאחר מאורעות תרפ"ט. התקופה הייתה כעשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, והרובע היהודי ההרוס השתקם והתאכלס לאיטו במשפחות. בשאר חלקי העיר העתיקה שררה שממה מבחינה יהודית.

"כשהתארסנו, שאלתי את רעיה אם תרצה לגור סמוך לישיבה - והיא נענתה בחיוב. שיפצנו והכשרנו למגורים דירה בתוך 'בית המערבים', בו שכנו רק כמה בחורים, ומספר חודשים לאחר החתונה עברנו לגור שם", מספר הרב כהן. "הקושי המרכזי הייתה הבדידות. היינו המשפחה היהודית היחידה בבניין, ובכלל באזור כולו. אמנם גרנו סמוך לכותל המערבי, אבל בחלקה המוסלמי של העיר העתיקה, והמקום נחשב אז מעבר להרי החושך. גם מבחינה פיזית הדרכים לא היו סלולות, לא היה חשמל בבתים, והאזור היה מאוד פרימיטיבי. בהדרגה עברו להתגורר בסמוך כמה משפחות נוספות, ונוצרה קהילה קטנה".

חזית בית המערבים בו גרו בני הזוג כהן לאחר חתונתם

השנים חלפו, המשפחות שלידם התברכו והתרחבו, ואילו ביתם של בני הזוג כהן נותר שקט. "זה לא היה פשוט עבור רעיה. אני לא חוויתי את הקושי בעוצמות שלה, כי הייתי בישיבה וגם כי תמיד האמנתי שיהיו לנו ילדים. רעיה הייתה המתמודדת הגיבורה בסיפור. היא הייתה צריכה ללכת לבדיקות דם פעם ביומיים, להיעדר מהעבודה בגלל טיפולים מבלי לנמק לחברותיה, ובעיקר להכיל בתוכה את הכאב". הרב כהן משתף, כי גם בשנים הללו היה להם חשוב לא לשקוע למסכנות. הם שמרו על קשרים חבריים טובים עם סביבתם, והקפידו לטייל ולצאת להתאוורר באופן קבוע. "במבט לאחור, עברנו דברים לא קלים בכלל. אבל לרחם על עצמך ולהסתגר בבית זה לגזור על עצמך סבל נוסף וביוזמתך. מספיק מה שיש לך מהקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם לא מצפה מאיתנו שנוסיף על עצמנו עוד סבל".

הרב כהן מוסיף, שאת הכוחות הם קיבלו מלימוד התורה ומרבנים שהלכו אליהם: "היה רב גדול ומורה צדק במאה שערים, הרב שלום אייזן זצ"ל, שקירב אותנו מאוד והיה נוהג בנו כאילו אנחנו ילדיו. אינני יודע במה זכינו, אבל זה נתן לנו הרבה כוחות. היו עוד רבנים שחיזקו אותנו, ומהם קיבלנו את הביטחון והידיעה שהקב"ה רואה אותנו ואנחנו לא לבד בעולם". הרב כהן מציין שהרבנית חנה טאו ע"ה הייתה משוחחת רבות עם רעיה, והייתה חוזרת ואומרת לה: "יש ערך לחיים כמו שהם ולמה שאתם עושים עכשיו. זה לא נכון לומר שאם אין ילדים אז הכול לא שווה".

רעיה הייתה אחות במקצועה, ובמשך 18 שנה עבדה בהוספיס בבית החולים הר הצופים המיועד לחולים סופניים. היא הפסיקה לעבוד שם רק כשמצבה הרפואי אילץ אותה לעבור למחלקה אחרת. הרב כהן מסביר שמדובר במקצוע לא קל. הצוות הרפואי משקיע את נשמתו כדי להיטיב עם המאושפזים, ובתדירות גבוהה נאלץ להיפרד מהם לבית עולמם. "רעיה התמסרה לטיפול בחולים, ושאבה הרבה סיפוק ומשמעות מהעבודה שלה. עשר השנים שחלפו עד שנולדו בנותינו היו מלאות בתוכן עבורה. היא לא ישבה ובכתה".

מספר שנים לאחר חתונתם, התוודעו בני הזוג לטיפולי IVF, טכנולוגיה שהייתה אז חדשנית מאוד. "החלטנו ללכת על הטיפולים הללו, שהיו לא קלים בכלל. ברוך השם, לאחר עשר שנות נישואים נפקדנו בבתנו הבכורה יסכה. כעבור שלוש שנים, ולאחר טיפולים נוספים, נולדה בתנו נעה".

"כמו תחיית המתים"

במקביל לגידול המאושר של שתי בנותיה, החלה רעיה לחוש כבדות בנשימתה. בדיקה הראתה, כי מסיבה לא ברורה הריאות הולכות ומאבדות את האלסטיות שלהן. כעבור מספר שנים היא הגיעה למצב בו בקושי הצליחה לנשום. "הרפואה לא יודעת לומר מה גרם להידרדרות הזו בריאות. כאשר נעה הייתה בת 10, רעיה כבר הייתה מחוברת לבלוני חמצן כל הזמן. מעבודתה בהוספיס היא הכירה אנשים במצבים דומים, הייתה בטוחה שימיה ספורים, והחלה להיפרד מאנשים סביבה. ואז, בהפתעה גמורה ובהשגחה פרטית, הגיעה לאוזנינו אופציה רפואית שכמעט ולא הייתה בשימוש אז: השתלת ריאות.

"תביני, זה היה נשמע לנו כמו תחיית המתים. זו לא אפשרות שהעלינו על דעתנו שתיתכן", אומר הרב כהן בהתרגשות. השתלת ריאות דורשת רשימת תנאים נוקשה במיוחד על מנת שתצליח. רעיה הוכנסה לרשימת המתנה, מתוך ידיעה שכאשר יימצאו הריאות המתאימות יהיה עליה להגיע במהירות לבית החולים, כי חלון הזמנים האפשרי לתרומה מצומצם מאוד.

"לילה אחד הגיע הטלפון המיוחל, ונסענו במהירות לבית החולים. כל תושבי העיר העתיקה לא עצמו עין באותו לילה ואמרו תהילים". בחסדי שמיים ההשתלה הצליחה. "זכינו בעוד 20 שנה של חיים טובים", אומר הרב כהן.

בעקבות ההשתלה רעיה נדרשה לקחת תרופות שידכאו את המערכת החיסונית, על מנת שהגוף לא יפרש את הריאות החדשות כעצם זר וידחה אותן. כתוצאה מכך היא הייתה חשופה יותר להידבקות במחלות, ונדרשה לעזוב את ההוספיס לחולים סופניים. המחלקה הסטרילית אליה עברה הייתה לא אחרת מאשר מחלקת IVF לנשים בטיפולי פוריות. "ראינו סגירת מעגל מרגשת בכך שהיא חוזרת לעבוד בתחום בו נעזרנו אנחנו. רעיה, מניסיונה האישי, ידעה בדיוק מה עובר על הנשים שמגיעות למחלקה. היא הכירה את הלחץ בו מצויות כולן, כאשר הן מגיעות השכם בבוקר להספיק בדיקה לפני שיגיעו בזמן לעבודה, ואת הכאב אחרי טיפול שנכשל. היא ידעה לתת מילה טובה ולנהוג ברגישות הנצרכת. בימים אלו אני אוסף עוד ועוד סיפורים שמגיעים אליי מנשים שהגיעו לטיפול אצלה".

הרב כהן משתף במכתב מרגש שכתבה רעיה לבני זוג שהגיעו למחלקה והיו בקשר עימה. הוא מתאר שרעיה הביעה במכתב אמפטיה רבה ונתנה לגיטימציה לרגשות הקשים, אך מצד שני קראה להם לראות את זה כאתגר, ולא כאילו הקב"ה חלילה כועס, לא אוהב או מעניש באופן הזה.

חצר דיסקין בו מתגוררת משפחת כהן כיום

"לחפש איך לשמוח"

במהלך השנים רעיה עבדה בנאמנות במחלקת ה-IVF, לצד התמודדות עם עניינים רפואיים שונים שתקפו אותה. בין השאר, לפני כחמש שנים היא התמודדה עם מחלת הסרטן והחלימה ממנה. בחודש כסלו השנה, חשה רעיה במיחושים קשים במעיים, שהיו קיימים אצלה בעבר אך הלכו והוחמרו. הבדיקות הבהירו לבני הזוג, כי הפעם הכיוון איננו לחיים. אחרי מספר שבועות של פרידות מהסביבה ומהמעגלים השונים, רעיה הלכה לעולמה. בשבועיים האחרונים לחייה היא שהתה בהוספיס בו עבדה שנים קודם לכן, ואת ימיה האחרונים העבירה בביתה הסמוך למקום המקדש, שם גם נפטרה.

עברתם מסע חיים לא פשוט, למרות תרומתכם הגדולה הן לבניין ירושלים, הן לעולם התורה והן בחסד שרעיה עשתה עם מטופליה. האם עלו לך שאלות באמונה לאורך הדרך?

"לא. לעיתים שאלתי את עצמי מה אני יכול לתקן או על מה עליי לחזור בתשובה, והרבה פעמים פשוט התפללתי לקב"ה שישלח רפואה. אני מאמין שהקב"ה מאתגר אותי ושולח את הקושי כדי להוציא ממני כוחות שאני מסוגל לעמוד בהם, והשתדלתי להוכיח לו שאצליח בכך. שאלות באמונה או כעס לא עלו לי, ומעולם לא ראיתי את מה שעברנו כעונש על מנת להכאיב. אני חושב, שהעובדה שזכיתי להסתופף בצל תלמידי חכמים נתנה לי הרבה כוחות. בנוסף, אני מלמד הרבה שנים אמונה, לצד שיעורי הגמרא כמובן. העיסוק באמונה בונה באדם השקפת עולם יציבה.

"ועוד דבר שחשוב לזכור – הייתי מאוד עסוק, כך שלא היה לי זמן למחשבות. בתקופות הקשות, הייתי טרוד בטיפול ברעיה סביב השעון. בתקופה בה נפגעו הריאות שלה, הייתי סוחב רגלית בלוני חמצן ענקיים, בגודל חבית, משער יפו עד לביתנו שממוקם בחלקה התחתון של העיר העתיקה. בגלל שרעיה נדרשה לחמצן כל הזמן, היה צורך לחדש אותו כל מספר ימים. בהמשך, מאז שעברה את ההשתלה, רעיה הייתה צריכה ליטול למעלה מ-20 סוגי תרופות בכל בוקר, ולקבל אישורים וטפסים לבדיקות מיוחדות. לקחתי על עצמי להיות זה שמתרוצץ ומשיג אותם. למדתי גם לשים לה אינפוזיה, ודאגתי שתקבל מורפיום במינון הנכון".

זה נשמע שהייתה לכם זוגיות מיוחדת במינה. איך בונים זוגיות כזו?

"זה הכול רעיה", מתחיל הרב כהן לענות, משתתק למספר שניות, ואז ממשיך בקול חנוק. "היא הצדיקה והגיבורה כאן. היום, כשהיא כבר מספר חודשים לא כאן, היא כל כך חסרה לי. אני ממש מרגיש פיזית את החוסר. היו לנו הרבה מאוד חוויות טובות משותפות. כשאני מסתובב כעת בירושלים, כל פינה מזכירה לי אותה. אין כמעט מקום שלא ביקרנו בו. החיים שלנו היו 20% קושי והתמודדות ו-80% טוב גדול. כשאתה מבין שאתה צריך לעמוד בקושי - הקושי לא ישבור אותך. אתה חורק שיניים ומתקדם, וברגע שנהיה לך קל אתה מחפש איך לשמוח. השמחות, הקניות והיופי של החיים נותנים לך את הכוח להתמודד עם הקושי כאשר הוא יבוא שוב. אני מאמין שצריך לחיות כך לגמרי לכתחילה, זה לא מותרות.

"לתת ערך לזמן"

"רעיה עצמה תמיד שמרה על מצב רוח, ואמרה שאת ירושלים לא בונים מתוך מסכנות. היא הקפידה לטפח את הבית ואת עצמה. גם בימים הכי כואבים, וגם בשבועות האחרונים שלה, כשראינו את הסוף מול העיניים, היא הייתה מתלבשת יפה ומתאפרת. באשפוז האחרון, כשהייתה על ערש דווי, היא ביקשה ללכת לחנות בגדים שצמודה לבית החולים ולרכוש שמלה. אחרי מותה חילקתי לבנות שלנו ולחברות שלה את תכולת הארון. היו לה למעלה מ-30 שמלות מושקעות". כשאני מנסה להבין מהיכן לוקחים את הכוחות להשקיע כאשר הסוף גלוי ונראה לעין, מסביר הרב כהן: "הבנו שיש משמעות גם למעט חיים, מה שנקרא בהלכה 'חיי שעה'. לתת ערך לזמן הזה, למרות שהוא זמן קצר.

"גם את הבית היא ייפתה", הוא מוסיף. "בעשר שנים בהן המתנו לילדים, רעיה עבדה במשרה מלאה. היו לנו מעט הוצאות, ובכסף שחסכנו היא הייתה קונה רהיטים ופריטים ליפות את הבית. היה לה חשוב שבניין ירושלים יהיה מתוך יופי". הרב כהן מספר שבחוליה האחרון, דאגה רעיה להשיג בחור ישיבה שיבוא לנקות את הבית אחת לשבועיים. היא ביקשה דווקא בחור, ולא אישה, כדי שהוא יוכל לבוא לנקות גם לאחר מותה, כשהרב כהן יישאר לבדו.

"בזמן הקורונה, הייתי בחשש תמידי לא להדביק אותה. היא הייתה הרבה יותר רגישה להידבקות, בגלל הדיכוי של מערכת החיסון. אמרתי לעצמי: 'האם יכול להיות שאני חלילה אגרום לאשתי למות?' הייתי הולך כל הזמן עם מסכת פלסטיק, והתלמידים בישיבה כבר ידעו לשמור ממני מרחק. בהתחלה, כשחולי קורונה היו מאושפזים במחלקה מבודדת, בדמיוני היו לי תרחישים מה קורה אם חלילה היא תידבק. היה ברור לי שבמצב כזה אני אהיה לצידה. ממש דמיינתי איך אני מדביק את עצמי בקורונה או פורץ למחלקה ונמצא איתה.

"היו לנו הרבה שיחות לפני מותה", הוא משתף לקראת סוף השיחה. "בגלל שהמערכת החיסונית שלה הייתה רגישה, קיבלנו חדר לבד בבית החולים. ישבנו ושוחחנו במשך שעות. זכינו בהרבה סגירות מעגלים. דיברנו על החיים, על מה שהיה ועל מה שיהיה. דנו גם באיך צריכים להתמודד הלאה: לא להיכנס לעצבות ולדיכאון, וגם העלינו זיכרונות מדברים טובים שעשינו, וברוך השם גילינו שיש הרבה כאלה. באופן הזה נפרדתי ממנה".