האם כל טראומה חייבת להותיר צלקת?

האם כל טראומה חייבת להותיר צלקת? או שמא דווקא מתוך שבר גדול – נולד האדם החדש?

החיים מזמנים לאדם רגעים של קריסה – רגעים שבהם נדמה שהמציאות מתפוררת. אלו יכולים להיות משברים אישיים, אובדן, חרדה, מלחמה ועוד. פעמים רבות, התחושה היא שהפצע לא יירפא לעולם.

הבעיה היא לא הכאב ולא החוסר אונים. הבעיה היא שהאדם לא מוכן לעכל את הכאב הפחד והחשש. אם אדם מכחיש, מתעלם וממשיך הכל רגיל – הפצע נשאר פתוח.

טראומה היא חוויה שאדם עבר, אבל לא עיבד וקלט. האירוע כמו ''נבלע'' בנפש ללא ''עיכול''. הוא מופיע כהתקפי חרדה, כהתפרצויות כעס או כהימנעות ממפגש מחודש עם החיים.

הדרך לריפוי איננה הכחשה – אלא עיבוד, הכרה, שיחה ומשמעות. פצע שלא מדברים עליו – מדמם. פצע שמעניקים לו קול, הקשבה ומשמעות – מחלים. שברי הלוחות הם ההכנה לקראת קבלת התורה המחודשת. ימי החורבן אינם רק מועדים של תוגה, אלא הכנה לבניין חדש.

אחרי השבר, האדם מגלה כוחות שהוא לא הכיר, הוא קם בצורה שהוא לא ידע. טראומה לא חייבת להפוך לאסון – היא יכולה להפוך גם לסיפור לידה מחודש. צלקת יכולה להיות סימן לשבר, אבל גם אות גבורה של מי ששרד, נאבק – ובחר להמשיך.

צמיחה מטראומה היא תהליך עדין, עמוק ולא תמיד לינארי. אבל עם הכלים הנכונים – היא לא רק אפשרית, אלא יכולה להפוך את הפצע לנקודת מפנה של בניין מחודש.

מותר לשאול למה זה קרה. בהתחלה מתוך כעס, ואחר כך מתוך עוז רוח וסקרנות להבין. כששואלים שאלות אמיצות – פותחים דלת לתודעה חדשה. כך נוכל למצוא משמעות בכאב.

הכאב לא בהכרח נעלם – אבל כשהוא נטען בתוכן, הוא לא שובר – אלא בונה. "גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע, כי אתה עימדי" – לא בגלל שאין רע, אלא כי יש מי שנמצא איתי בתוך הרע.

לא נוכל למחוק את העבר, אבל כן נוכל להוליד ממנו עתיד חדש.