"בעלי והבנים נלחמו באלפי מדוזות ונאבקו בגלים, מבלי שאני יודעת על כך"

"לא כל אחד זוכה לראות ניסים, אבל אני זכיתי לחוות נס אמיתי, ומרגישה שראיתי את הקב"ה עין בעין ממש", אומרת הסופרת לימור ברדוגו, וניכר כי היא מתרגשת. למעשה, היא לא רק סופרת, אלא במקצועה מהנדסת כימיה וביוטכנולוגיה, אך בעקבות הנס הגדול שחוותה היא עזבה את תחומי העיסוק האחרים והסיטה את חייה מקצה לקצה, כשהיא יוצאת במסע מתוך הודיה גדולה, במטרה אחת: "לעשות טוב לעם ישראל".

נאבקים בלב ים

"זה קרה לפני כשלוש שנים", משחזרת לימור את היום בו התרחש הכל, "בננו איתן היה ערב בר מצווה, ומכיוון שהוא חובב דייג, הציע בעלי להוציא אותו לשייט של דייג בים אשדוד, כחלק ממתנת הבר מצווה. מכיוון שיש לנו עוד שני בנים במשפחה, צירפנו גם אותם. בעלי תכנן הכל מראש, וגם סגר את כל הפרטים הטכניים עם בעל יאכטה מיוחדת לדייג, ואילו אני נשארתי בבית עם שתי הבנות הקטנות, שאחת מהן ישנה, והגדולה יותר התקשתה להירדם, בשל דלקת גרון עיקשת.

"מה שקרה לאחר מכן נודע לי רק בדיעבד, שכן באותו זמן הייתי עסוקה בקביעת תור לרופא לילדה, ובתכנון של סידורי הפרחים לבר מצווה ולשבת חתן. בשלב מסוים התלבטתי בין כמה עיצובי פרחים ושלחתי תמונות לבעלי כדי שיעזור לי להכריע. כשראיתי שהוא לא מגיב, התקשרתי אליו, ואז שמעתי את יואב, הבן הקטן שלנו, אומר לו: 'אבא, תראה', והשיחה נותקה.

"לא חשדתי בכלום, ולא העליתי בדעתי שבדיוק ברגעים אלו מתמלאת הסירה מים ובתוך כמה שניות שוקעת, ולא נשאר ממנה כלום. בעלי גילה תושייה מדהימה, כשהוא פקד על הבנים לחלוץ נעליים, להסיר שעונים ולקפוץ למים. בשל תקלה לא היו להם אפודי הצלה, אז הם התחילו להיאבק בגלים, בזמן שיואב, שהיה אז בכיתה ג' בלבד, הלך ושקע עד שרק אצבעות הידיים שלו בצבצו. באותם רגעים קיבל בעלי כוחות על טבעיים והצליח לשלוף אותו מהמים ולתמוך בו על אף המשקל הכבד".

לימור מציינת כי הניסיון לצוף על המים לא היה קל גם מסיבה נוספת: "בדיוק באותה תקופה היו נחילים אדירים של מדוזות בים, ובעלי והבנים היו מוקפים באלפי מדוזות שעטו עליהם וצרבו אותם בכל הגוף, בפרט את איתן, נער הבר מצווה, שכנראה יש לו סוג דם שאהוב עליהן במיוחד – הן לא אפשרו לו לנשום וצרבו לו את כל הגוף, הפנים והגרון".

הפרשת חלה ותפילה

לימור עוצרת לרגע את התיאור הנוראי, וחוזרת אל הזירה הביתית, בה היא הייתה נתונה. "בתי נועה, שכזכור לא הרגישה טוב, לא הצליחה להירדם, והיא ביקשה ממני להכין עוגיות. בתחילה לא חשבתי להיענות לבקשה, אך אחרי שהיא המשיכה לבקש, עלה לי רעיון: 'בואי נכין עוגות שמרים, ואף נעשה הפרשת חלה'. נועה הייתה מרוצה, ויחד לשנו את הבצק והכנו את מלית השוקולד.

"בינתיים, בלי שאני מעלה בדעתי בכלל, המשיכו בעלי והבנים להיאבק על חייהם במשך יותר משעה, כאשר בעלי מחזיק ביואב ושוקע יחד אתו. ואז, יואב שהיה הראשון שהבחין בכך שהסירה שקעה, הבחין בדבר נוסף, והסב את תשומת ליבו של בעלי. היה זה מזרון פלסטיק המיועד למיטת תינוק. לא ברור בשום אופן איך הוא הגיע אליהם, אך בעלי הצליח לאחוז בו, ולעזור ליואב לטפס עליו.

"בינתיים הוא ביקש מהבנים הגדולים: 'בדקו אם יש לכם מכשירים ניידים בכיסים'. לשני הבנים היו מכשירים, ולמרבה הנס הם היו חסינים מפני המים. הם ניסו להוציא אותם ולחייג למשטרה, אך בגלל הכמויות של המים והמלח התקשו להחליק על המגעים. רק אחרי רבע שעה של ניסיונות הצליח אחד מהם להוציא קריאה אל משטרת ישראל, ובמקביל גם הבן השני הצליח לבצע את אותה פעולה. המוקדנית במשטרה זיהתה שתי שיחות מאותו אזור, והבינה שמדובר בקריאת חירום.

"כמה דקות לאחר מכן כבר הגיע חיל הים למקום, ובאמצעות פצצות תאורה וציוד ימי, הצליחו לאתר את בעלי והבנים, בדיוק ברגע בו בעלי הרגיש שהוא ויואב שוקעים. לוחמי הים סימנו להם באמצעות רמקול: 'קלטנו אתכם, אנחנו בדרך', וכאשר הגיעו למקום הם לא האמינו למראה עיניהם – אב עם שלושה ילדים בלב ים, ללא אפודי הצלה – חיים ושלמים.

אנשי חיל הים על היכטה של משפחת ברדוגו (צילום: דובר צה"ל)

"אנשי חיל הים היו השליחים – המלאכים הטובים שלנו", מדגישה לימור, "אבל באופן אישי אני בטוחה שהייתה כאן גם השגחה שמימית ותפילות שפעלו את פעולתן, שכן מסתבר שבדיוק ברגעים שבהם הבנים הצליחו ליצור קשר עם המשטרה, עשיתי עם נועה הפרשת חלה, וכשהתפללתי יצאו מפי המילים בלי להתכוון: 'ותציל משפחתי ממצולות בלב ים'. נועה שאלה: 'למה את מתפללת כך? קרה משהו?' ואני השבתי: 'לא קרה כלום, אבל תגידי אמן'. אז הנה מסתבר שיש ניסים, והכוח של תפילות והפרשת חלה גדול יותר מכפי שאנו יכולים לשער".

פורצות דרך מלחמה

אבל לסיפורה של לימור יש גם המשך. "מאז הנס שחווינו עצרתי את החיים שלי ויצאתי במסע התנדבות לפרסום הנס, כשאני מעבירה הרצאות בכל הארץ וערבי הפרשת חלה, שבהם אני מפרסמת את הנס שלנו, ומחזקת את נשות ישראל".

לפני כשנה וחצי, כשפרצה המלחמה בשמחת תורה, הרגישה לימור כי תפקידה במלחמה ברור. "הרגשתי שהקב"ה בכבודו ובעצמי מדבר איתי, ואומר לי: 'ביקשת ממני כל הזמן להפוך לכלי קיבול לעשיית מעשים טובים, אז הנה הגיע ההזדמנות שלך – קחי את היוזמה ותעשי מה שאת יודעת לעשות'".

ולימור ידעה היטב מה היא מתכננת. "כבר למחרת שמחת תורה החלטתי לארגן הפרשת חלה עולמית", היא מספרת, "כאשר התכנון הראשוני היה לשתף בפרויקט 720 נשים, שזה בגימטרייה 'חי' כפול המספר 40. התחלתי לפרסם את הקריאה ולהפיץ אותה בכל דרך אפשרית, ובערב שבת מצאתי את עצמי עם מספר לא יאומן – 3024 נשים מכל העולם שהשתתפו איתי בהפרשת חלה, וחלקן שומרות איתי על קשר עד היום, ויחד אנחנו משתדלות להפיץ יוזמות נוספות ומעשים טובים.

"בהמשך גם יזמתי פרויקט מיוחד של תפילה משותפת לאימהות לחיילים שנפלו ולנשים שהתאלמנו במלחמה. הזדמנתי אותן לביתי לערב של תורה והפרשת חלה, ומכיוון שאני עצמי יתומה משני הוריי, חשתי כל כך את כאבן, ויחד השתדלנו להתעצם זו מזו. כמובן שגם צירפתי להן שי מיוחד, וממש התאמצתי כדי לשמח אותן ולתת כוח".

בין כל פעולותיה הרבות מאז פרוץ המלחמה, מצאה את עצמה לימור במהלך התקופה כשהיא גם כותבת לראשונה את סיפור הנס שלה, או כפי שהיא מגדירה אותו "שירת הים הפרטית שלנו", ואורגת בו גם סיפורים עוצמתיים של שבע נשים עוצמתיות שהמלחמה שינתה את חייהן מקצה לקצה: איריס חיים שבנה יותם החטוף נהרג מאש צה"ל; הדס לוינשטרן, ענת מאיר ורויטל שמיר שבעליהן נפלו במלחמה; אפרת מור ודיצה אור שבניהם עדיין בשבי חמאס,  ואבישג ליבמן שבמשך חודשים ארוכים הייתה בטוחה שבנה חטוף בעזה, עד שהתגלה מקום קבורתו.

"לכל אחת מהנשים האלו סיפור עוצמתי משלה, ויחד הן אורגות את הספר ומחזקות כל אחת ממקומה את עם ישראל", אומרת לימור. "אגב, בסיום הפרקים של דיצה אור ואפרת מור השארתי דף לבן ריק, בו אני מתכננת שבניהן ישלימו את הסיפור כשישובו אלינו סוף-סוף, במהרה ובקרוב".

את הספר היא עומדת להציג לראשונה בערב ייחודי שיתקיים ביום ראשון הקרוב (י' תמוז) בגלריית המקלט בירושלים. "קראתי לספר 'פורצות דרך מלחמה', אבל האמת היא שהסיפורים המובאים בו הם בעצם סיפורים של כולנו, כי כולנו כנשים זוכות לפרוץ את הדרך, כל אחת תורמת את חלקה למען אחדות עם ישראל והגאולה השלמה".