"חלום של שנה התנפץ, במקום לטוס לחו"ל הוקפצתי למילואים"

נחמיה סגרון, איש חינוך העוסק שנים רבות במגוון תחומים חינוכיים והפעלות לימודיות, פרסם השבוע פוסט מחזק, המשקף את מה שכולנו חווים בימים אלו. וכך הוא כותב:

"הייתי אמור לנחות היום מחו"ל,

במקום זה חזרתי עכשיו מהמילואים.

בערך שנה חלמתי לטוס לחו"ל לנקות את הראש, לא משהו בשמיים, חמישה ימים עם חבר מול נוף משכר ושקט בעיקר שקט...!

אך רצה הגורל ובמקום זה מצאנו את עצמנו לפני שבועיים מוקפצים בחמש בבוקר ומתעסקים בהגנה אם חלילה תתפתח גם מערכה קרקעית, ונמצאים עדיין במילואים.

בסיפור הקטן הזה יש שני מסרים שנראים סותרים, אבל הם ממש לא.

1. פרופורציות - הטיול שלי הוא נקודה פרטית בתוך סיפור לאומי ענק! עיכוב השמדת הגרעין (כן, עיכוב, לא השמדה ולא בטיח!) הוא נקודה חשובה מאוד מאוד בנקודת הזמן בה אנחנו נמצאים.

ועם כל הבאסה שבעניין, זה מחיר שצריך לשלם בהשלמה מלאה. בנוסף, אסור לשכוח את המחירים האיומים שפקדו אלפי אנשים - החל ממוות יקיריהם וכלה באיבוד הבית הרכוש וקרקע יציבה...

2. אין מונופול על "הצער" - לכאורה, מה אני בכלל חושב על הבאסה הקטנה שלי בזמן שכל המדינה במקלט, מוות, נזקים עצומים, חרדה קיומית, אנשים תקועים בחו"ל, הפסדים כלכליים עצומים, ועוד ועוד? אז זהו, שזה בסדר גמור להרגיש באסה למרות כל המסביב, כי אין בלעדיות לכאב לב, חסרון, החמצה, ובעצם מילת המפתח בכל זה היא.... איזון.

כשעם ישראל מגזים בבכי שלו, כמו לאחר סיפור המרגלים: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", זה עלול ליצור בכייה לדורות .

מאידך, גם להודות צריך, כמו שמסופר במסכת סנהדרין: "אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי... ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח; חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?"

המציאות מורכבת, אין דיכוטומיה בשום דבר .

לא הכל טוב (הנראה לעין). אבל יש המון המון טוב סביבנו.

ממש ממש לא הכל רע, אבל יש אירועים קשים ומורכבים.

ומה שנדרש מאיתנו בעיניי, היא להיות באיזון נכון בתוך המציאות המורכבת .

תזכרו, הרוב-הרוב ממש טוב כאן!