הרב השבוי: סיפורו של ראש הישיבה הספרדית

בהיכל ישיבת קורדובה, מן היפות והמפוארות שבערי תבל, שרר שקט עמוק. גוּני זהב של אחר צהריים מאוחרים החליקו על עמודי האבן, חלונות ויטראז' צבעוניים הטילו ריצוד עדין על ספרים פתוחים, ועל שורות הספסלים הארוכות ישבו עשרות תלמידים, צפופים ונכבדים. עיניהם היו כולן נשואות אל הדמות הישישה שישבה בראש ההיכל, עטופה בטלית דקה, פניה חרושי זמן אך עיניה חיות – ראש הישיבה, רבנו חנוך בן רבי משה.

בימים הסמוכים לחג הסוכות, נהגו תלמידי הישיבה להתכנס לשמוע את דברי רבם הגדול שהפליג בהלכות החגים, לא לפני שסיים את ניתוחו המעמיק במסכת סוכה ובהלכות החג, תוך שהוא סוקר את שיטות הגאונים, פוסק, תוהה ושב ופוסק, כדרכו ביישוב הדעת ובבהירות שמעטים ידעו כמותה.

לאחר שגמר לעסוק בהלכות הסוכות, עצר, ואז אמר שיש לו דבר חידוש לומר: "פסח, שבועות וסוכות – ימי שמחה הם לישראל. וכשם שימי חג אסורים בהספד ובתענית, כך גם ערבי חג טעונים זהירות. אין לומר בהם דברי צער בתפילה, אין ליפול על פנינו, שכן זו אבלות – ושמחה ואבלות אין מערבין. כך הוא מנהג שתי הישיבות, וכך קיבלנו במסורת הגאונים.

"אבל עתה, שומה עלי לחדש דבר הלכה. לא מלבי, חלילה, אלא מפי תלמידי חכמים זקנים שבאיטליה שמעתי – שאין לומר תחנון גם בערב יום טוב. משל למה הדבר דומה? למלך בערב הכתרתו – כל כולו שמחה, והעוסק בצער – הרי זה כמועל במלכות. כך ישראל, בערבי רגלים, עתידים לשמחה – ואין לומר תחנון, אין לעסוק בצער".

הקהל הקשיב ברצינות רבה. תלמידים הביטו זה בזה, חלקם הנהנו באיטיות, אחרים רשמו לעצמם את דבריו בשקיקה.

השיעור תם, והתלמידים יצאו מן ההיכל אט אט. שניים מהם יחדיו, לאור השקיעה הקורדובאית.

"אתה יודע", אמר האחד, "תמיד מרגש אותי לשמוע אותו מדבר, אבל הפעם… הפעם הוא היה כמו מלאך. דברי רבותינו מתגשמים בו, הרב הדומה למלאך".

"רבי חנוך", השיב לו חברו. "אתה יודע איך הוא בכלל הגיע לקורדובה?".

"מה ששמעתי… כך מספרים: הוא נולד באיטליה, בבארי, שם למד אצל אביו, רב משה. יצאו שניהם להפלגה לכינוס חשוב של תלמידי חכמים. אבל הספינה שלהם נשבתה על ידי ספרדים, עבדי הח'ליף עבד א-רחמן השלישי. לקחו אותם כשבויים לקורדובה.

"היה רגע נורא", הוסיף ולחש. "רב החובל ניסה לפגוע באמו של רבנו, והיא שאלה את בעלה בעברית אם הנטבעים בים יחיו בתחיית המתים או לא. הוא השיב לה: 'אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים'. וכששמעה את דבריו – הפילה עצמה לים, וטבעה".

"יש בזה מסירות נפש של קדושים", לחש השני בהתרשמות.

"כן… ואחר כך, הקהילה כאן פדתה את ר’ משה ואת בנו. רבנו גדל כאן, בקורדובה, ממש לאורו של אביו, וכשאביו נפטר – קיבל את ראשות הישיבה".

הצעיר השני נעצר לרגע, נוגע בזקנו. "אבל… שמעתי שהיו מי שערערו על זה. רבי יוסף בן יצחק בן שטנאת בן אביתור, למשל – חלק עליו".

"נכון", השיב הראשון ונופף בידו בביטול, "אבל בסוף הוא עצמו הודה לו, ואף שלח מכתב תמיכה נרגש".

הצעיר השני הנהן. "אדם גדול. ממש מגדולי הדור".

"התכתב עם כל גאוני זמננו", הוסיף הראשון. "אפילו עם רב האי גאון, גדול הגאונים, הייתה לו מחלוקת – האם מברכים על כוס של ברית מילה ביום תענית, כשאין מי שישתה. רב האי אמר שכן, רבנו חנוך פסק שלא. ואף היו ביניהם מכתבים חריפים".

"ואנחנו זוכים לשמוע אותו…", לחש השני בהשתאות.

"כן. ממש זוכים".

הם שתקו. הרוח הקלה של ערב סתיו נשבה בין הדקלים שבחצר הישיבה. בפניהם ניכרה שלווה פשוטה – תלמידים הסמוכים על רבם, שכל ספקותיהם פשוטים להם ואין להם דבר הלכה שאין לו פתרון.

והם לא ידעו. לא יכלו לדעת.

שבוע וחצי לאחר מכן, בשמחת תורה, כשעלה רבנו חנוך ל"חתן תורה", קרסה לפתע בימת העץ תחת רגליו. תלמידים זעקו. היכל הישיבה, אותו היכל שבער בו האור האלוקי, נמלא בהלה ובלבול. רב חנוך נפל ונפצע קשה.

הוא נאבק בפצעיו מספר ימים – אך לבו לא עמד לו.

בראש חודש חשוון נסתלק – ורבים מתלמידיו לא ידעו כיצד יוכלו מעתה לשוב ולהיכנס להיכל, כשכסאו מיותם וקולו כבר איננו.