"עיוורון שיש בו ברכה": דמותו המופלאה של רבי שמחה משפיירא

היה זה בליל שבת קריר, בבית הכנסת הגדול של שׁפיירא. נרות רבים האירו את ההיכל, ועמודי האבן העתיקים הטילו צללים ארוכים על הספסלים. הקהל ישב דרוך, כולו עין ואוזן, ממתין לדרשתו של רבם הדגול, רבי שמחה משפיירא.

והנה נפתחה הדלת, ודמותו הכפופה מעט של הרב עלתה לבימה. פסיעותיו מדודות, איטיות אך יציבות. מבטו נישא אל עבר הקהל – אך היה בו ריק. כל הנוכחים ידעו: רבי שמחה, הגאון, התעוור לגמרי רק לפני שבוע. הוא אינו רואה את הקהל. אבל את דבריו – אותם רואה הוא כאילו חרותים בלוחות לבבו.

הרב עמד, קולו נשמע ברור ומרוכז. הוא פתח בפרשת השבוע, והזכיר את יצחק אבינו, שעיניו כהו מזקנה. ואז עצר לרגע, ונאנח: "ויאמר יצחק – הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. איני יודע מי לפני. אם כן, יש עיוורון שיש בו ברכה – כי אולי לא היו הברכות מגיעות ליעקב אלמלא עיוורונו של אביו".

הקהל השתתק. היו שם תלמידים זקנים ואבות עם ילדיהם, ונראה כי כל אחד חש באותו רגע שהוא עומד באור יקרות של תובנה חדשה.

כולם זכרו היטב: רק לפני שנים מעטות, כשנשאל הרב על ידי זוג הורים, אם בתם המאורסת רשאית לסרב לשאת את ארוסה שהתעוור – ענה בפסקנות: "אמרת שאין כאן עיגון? אין לך עיגון גדול מזה. כי שמא, קודם היתה יושבת כל ימיה בלא בעל, ממה שהיתה נישאת לסומא".

והנה – אותו אדם עצמו הוא העומד כאן, וסומא הוא.

לאחר סיום התפילה, יצאו שניים מתלמידיו הוותיקים אל הרחוב הקריר. פנסי שמן זהרו בין סמטאות שׁפיירא, והשניים הלכו בדממה כמה רגעים.

"אתה יודע", אמר אחד מהם, "הייתה מחלוקת בין רבנו לתלמידו, ר’ יצחק, בעל 'האור זרוע'. הוא כתב בפירוש – 'ולהשיאה לסומא אין זה עיגון, כי ראוי לביאה, ואשכחן אהבת נשים לבעליהן סומין'".

חברו הניד בראשו. "מעניין אם רבנו חוזר בו כעת, שהוא עצמו עיוור, ואשתו – עדיין אוהבת אותו כנפשה".

"לא דומה", השיב השני. "הרב והרבנית חיים יחד כבר עשרות שנים. ביניהם – קשר עמוק. אבל נערה צעירה, שטרם הכירה את ארוסה – אולי באמת עדיף לה שתישאר לבדה מאשר תישא עיוור ותבוז לו כל חייה".

"ועדיין", נאנח חברו, "נראה שכעת, לאחר שהתעוור, הוא רואה אחרת את העולם… ואת העיוורים".

השניים נפרדו זה לביתו של זה, אך בלבם נישאה תפילה חרישית לשלומו של רבם.

אבל מיהו אותו רבי שמחה משפיירא?

הוא נולד בימים שבהם אירופה הייתה עטופה באדרת של תקווה. ערים פרחו, מסחר התרומם, מדע ואמנות החלו לנשוב כרוח חדשה. ובתוך אותה תקופה מבורכת נולד נער בעל עין חדה, לב סקרן ודעת צלולה, ושמו שמחה.

מאז נערותו ביקש את גדולי הדור, וביקש להבין לעומק דברי תורה. למד מפי רבי יהודה בן קלונימוס, רבי אליעזר ממיץ ורבי יצחק בן אשר הבחור. כשבגר, לא חדל ממסעותיו – הפעם לא בגוף, אלא ברוח – ומכתבים זרמו ממנו ואליו מכל קצות אירופה. מהראבי"ה, מרבי יהודה החסיד, מחכמי לוניל, מפרובנס ומאיטליה.

תלמידיו האירו את אירופה לאור היום: בעל ה"אור זרוע", פסקי הרי"ד ועוד רבים. הוא עצמו כתב פירושים לספרא ולמסכת הוריות, ספר בשם "סדר עולם", תוספות למסכתות ופירוש לתורה. דבריו הובאו כמעט בכל ספר הלכה חשוב אחריו – מהראבי"ה ועד מהר"ם מרוטנבורג.

אבל עיניו – עיניו החשיכו. לאט, ובהדרגה, ואז באחת.

וכשזה קרה, שלח אליו תלמידו לשעבר, רבי ישעיהו דטראני מאיטליה הרחוקה, מכתב נחמה, שבו נכתב: "ובפנים הנראין ואינן רואין – תזכה לפנים הרואים ואינן נראין".

גם כשחשך עליו עולמו, המשיך רבי שמחה להיות מגדלור. הוא חתם כגדול הדור על תקנות שו"ם, תקנות שעמדו להיות מצפן לקהילות ישראל באשכנז. הוא התעניין בכל שנעשה בארץ ישראל – ובה, כך סיפרו תלמידיו, חשקה נפשו תמיד.

ובשיבה טובה נפטר. עיניו סומות, אך לבו מלא אור. תורתו ותלמידיו האירו את כל גולת אירופה, והאיש ההוא, שלא ראה – היה לאחד מגדולי הרואים.

כי יש עיוורון – שיש בו ברכה.