שריפה פרצה בביתה של משפחה ענייה, וכילתה את כל הבית. גבאי הצדקה נרתמו למשימה, התייצבו בבית רב העיירה, וביקשו ממנו לצאת עמם להתרמה בבתי הגבירים.

בין הבתים, דפקו גם בביתו של קמצן גדול, שמימיו לא נתן צדקה לעניים. הגביר פתח את הדלת. "במה אפשר לעזור?", שאל בחוסר רצון.

"רצינו לדבר עם כבודו, אפשר להיכנס?".

בלית ברירה הכניסם לסלון המפואר והושיב את הרב בראש השולחן.

פתח הרב וסיפר על המשפחה הענייה ועל ביתה שנשרף. "מה כל זה קשור אלי?...", ביקש הגביר לדעת.

"אנו אוספים צדקה עבור המשפחה", הסביר הרב, אף על פי שזה היה מובן מאליו.

"תשמע, כבוד הרב, המצב לא כל כך כמו שהיה ו... ו...".

הרב לא התייאש: "אפילו פרוטה אחת תעזור לנו". לזה הגביר לא יכול היה לסרב. הוא קם ממקומו ניגש לחדר הסמוך וחזר עם פרוטת נחושת שחוקה.

הרב קיבל את הפרוטה, והחל להמטיר עליו גשם של ברכות: עשירות, בריאות, נחת מהילדים, הצלחה בעסקים, שיזכה לנכדים ולנכדות.

גבאי הצדקה הביטו איש על רעהו בתימהון, אבל שתקו. כשסיים הרב את הברכות, ביקש "אולי אפשר עוד כמה פרוטות...".

למרבה ההפתעה, הגביר נענה, נכנס לחדר והביא עוד עשרים פרוטות. שוב חזר הרב לברכו בכל הברכות הכתובות בתורה, כשהוא מודה לו מקרב לב על ידו הפתוחה ורוחב לבו.

"אם אפשר גם כמה רובלים, זה ממש יעזור למשפחה", הפטיר הרב. הגבאים לא האמינו, אבל הגביר נכנס לחדרו וחזר עם עשרה רובלים. הרב קם מלוא קומתו, אחז בידיו והודה לו בחום: "בזכותך המשפחה תצליח להשתקם, חסרים לנו עוד חמישים רובלים והצלת משפחה שלמה מישראל".

כשהגביר חזר הפעם עם חמישים הרובלים הנותרים, הגבאים היו בטוחים שמדובר בחלום... הם ידעו שלהוציא מקמצן זה כסף, זה כמו להוציא מים מסלע, ורב העיירה, עם כל הכבוד, אינו בדרגת משה רבנו...

כשיצאו מביתו, לא ידעו הגבאים את נפשם מרוב התפעלות: "איך כבודו הצליח לעשות זאת? זה נס! ושמא הרב השתמש בקבלה מעשית?!".

"אין כאן לא נס ולא קבלה מעשית!", הנחיתם הרב לקרקע המציאות. "היהודי הזה מסכן גדול. כל ימיו הוא לא נתן ולוּ פרוטה אחת לצדקה. מתי שכן הוא נידב איזה פרוטה, היו משליכים לעברו את הפרוטה בחזרה, בתוספת מטר של מלות גנאי על קמצנותו. הוא מעולם לא קיבל מחמאה הגונה.

"אני הייתי הראשון שהודה לו על משהו! וככל שבירכתי אותו, כךנפתח לבו, ויחד עם זאת נפתח גם כִּיסוֹ...".

*

זהו הסוד, יקירי! כדי לעודד את הזולת לעשיה, יש לפתוח את לבו במחמאות ובעידוד גם על דבר קטן שהוא עושה, וכך, טיפין טיפין, ייפתח סכר גדול.

אתם מבקשים מילדכם בקשות – ואינכם נענים, בקשו בקשה קטנה שאתם יודעים שהוא מסוגל לעמוד בה, ותפרגנו לו עליה. הוא יתעודד, ובהמשך יעשה גם בקשות שקשה לו לעמוד בהן.

אם אני אבקש מכם ללכת עשרים ק"מ ברגל, אתם ודאי תשיבו בשלילה. אבל לבקשה לצעוד ק"מ אחד, יש להניח שתסכימו. אחר כך אוכל לבקש עוד ק"מ, ואחר כך עוד חמישה ק"מ, עד שבסוף תגיעו לעשרים ק"מ.

רוצים להצליח? תהיו שקוף! ראשי תיבות: שיפורים קטנים ובלתי פוסקים. זו כל תורת ההצלחה על רגל אחת.

תצעדו לאט – תגיעו מהר.