דבורי רובינשטיין (וקשטוק): איך המצב הביטחוני המורכב שלנו יכול לתת לך המון כוח?

אני עוברת כשלושה שבועות מאד מאד מאד מורכבים.

קורים בהם כל הזמן דברים לא צפויים, וכל מה שאני עושה, או כדי למנוע אותם (מה שעולה בדעתי, כי יש דברים שבכלל לא יכולתי לדמיין שיקרו), או פעולות שאני עושה כדי לטפל בהם על הצד הטוב ביותר – הכל משתבש.

משהו מוזר בקנה מידה לא מוסבר.

גם דברים שהסתדרו – אחרי יומיים אני מקבלת הודעה שקרה כך וכך ו... הכל התהפך, שוב.

ואני מסדרת אותם. מתקשרת למי שצריך, עושה מה שצריך, הם מסתדרים, אני נושמת לרווחה, ויום-יומיים-שלושה אחרי – שוב אותו עניין מתהפך ולוקח כוח, מח ולב, עד שאני פועלת לסדר את הדברים.

ושום דבר ממה שקורה לא תלוי בי.

כלום כלום כלום.

הכל אלו דברים שקורים מבחוץ, שאין לי שום קשר אליהם, אבל הם פוגעים בי או במי מילדי באופן ישיר או עקיף.

ואני לוקחת את הכל על כתפי ונאבקת כדי לא לתת להם להפיל אותי, ולא לתת להם לשבש את חיינו.

ואני לגמרי לבד עם כל החזיתות האלו.

*

הגוף שלי מגיב.

אני לא מצליחה להירדם ממתח, גם לא בשנצ"ים המקודשים שלי.

הכתפיים והשכמות תפוסות מאד.

ובעיקר, אני מרגישה כמו ענב שנסחטה ממנו כל טיפת מיץ, ועדיין סוחטים אותו.

בימים האלו היו רגעים שבהם היו לי שיחות עם ה', שיחות "של פעם", של כעס: די, תרחם ותשחרר. עזוב אותי בשקט.

היו שיחות של ברוגז: זהו, לא מדברת איתך היום יותר. ממילא זה לא עוזר.

היו שיחות של בקשה ותחינה.

היו רגעים של בכי מפרק, ויותר רגעים של כאילו אדישות: יאללה, רוצה להפיל עלי עוד משהו? תפיל. לך על זה.

והיו רגעים שהתקשרתי לאחות או לחברה, ובבכי אמרתי שעכשיו אני רוצה רק לקטר ולהתלונן ולהיות קורבן של החיים. לא רוצה עידוד ולא "את תצאי מזה" ו"יהיה בסדר" ו"ה' יעזור".

להשתבלל. להתקרבן. להיות מסכנה. עשו לי, שתו לי, אכלו לי.

הרבה זמן לא הייתי במצב כזה, של שחיקת חוסן משמעותית, שכל הזמנה לחתונה (ויש לי כאלה עכשיו בהמונים, ב"ה) גורמת לי לעצבים: "אל תזמינו! לא יכולה לבזבז ערב בנסיעות לחורים ברחבי הארץ עם 2 אוטובוסים (לפחות) לכל צד, ו 5-6 שעות שהולכות לפח. אין לי זמן, ברור?". מיותר לציין שההזמנה לא יודעת להגיב בחזרה, והיא מקבלת בשקט את עצבי.

כן, אני שחוקה. נלחמת להרים את הראש, חושבת שלרגע אני מצליחה, ואז חוטפת מייל / טלפון / וואטספ / מכתב בדואר עם עוד הודעה על משהו שנופל עלי משומקום.

מזל שיש כמה אנשים שאני משתפת כדי לוודא שלא השתגעתי סופית, ושבאמת באמת קורים דברים שאינם תלויים בי, ושאני לא מדמיינת את הטירוף הזה שנוחת עלי.

ימים קשוחים ממש. אבל ממש.

והדבר היחיד שאני מוודאת שאני לא נכנעת לו, זה פשוט לא להרים ידיים, להיכנס למיטה, לשים עלי את הפוך ולטבוע בייאוש.

ובתוך כל זה, התחייבתי לעצמי להמשיך ולהגיד כל לילה לפני שאני נכנסת למיטה "מזמור לתודה", הרגל שסיגלתי לעצמי כחלק מבניית החוסן שלי, ולא משנה איזה יום עברתי או מה מערכת היחסים שלי עם הקב"ה באותו היום.

וגם, לא להפסיק להגיד "תודה" על הדברים ה"רגילים".

חזרתי מקניות עם עגלה מלאה, ופרחים לשבת מעל? תודה, ה'.

סידרתי את הבית, העמדתי מכונות, הכנתי אוכל לילדים למחר, נכנסתי לישון כשהכל פיקס? תודה, ה'.

הקטנה חזרה מהגן שמחה? תודה, ה'.

מלי עברה את המבחן השני השבוע בטוב? תודה, ה'.

אין רכבת קלה, האוטובוס נתקע, וצריך עכשיו ללכת ברגל בחום אימים כדי להגיע לתור שנקבע לי מראש ואני לא יכולה להפסיד, והגעתי בזמן? תודה, ה'.

קיבלתי הודעה שמשהו מכל הבלגן בחיי הסתדר (בלי לדעת שעוד שניה זה יתהפך עלי שוב)? תודה, ה'.

והשגרה.

לשמור על שגרה.

לא משנה כמה בא לי לברוח ממנה, שגרה היא בסיס חשוב לשמירה על חוסן: עבודה, בית, משימות קבועות.

אלו 3 כלים לחוסן שאני ממליצה לך עליהם בכל מחיר:

- מזמור לתודה, לפחות פעם ביום.

- "תודה" על הדברים הקטנים והגדולים

- לשמור על שגרה.

*

את האמת, רציתי כבר בשבוע שעבר לשתף אותך בכאוס שאני עוברת, וכתבתי פוסט לא פשוט ולא קל, ואז החלטתי שלא. שזה מיותר. ומחקתי.

אז למה היום אני כן משתפת?

כי המבצע נגד איראן, "עם כלביא", אפשר לי תובנה מדהימה שריגשה אותי מאד, ואני כאן כדי לשתף אותך, והלוואי שאצליח לתת גם לך כוח.

בשבועות האחרונים טראמפ התהפך בדעותיו, וביקש מישראל לא לתקוף באיראן, ואף דיבר על מו"מ וסיכוי להסכם עם איראן.

זה הרגיז אותי מאד.

מה המשוגע הזה עכשיו עושה? יוצא נגדנו? לא מבין שאנחנו חייבים לטפל בבעיה הגרעינית של איראן?

ובכלל, היה נראה כאילו מדינת ישראל מוותרת לאיראן, בזמן שהיא נערכת להשמדתנו. והרבה פעמים שאלתי את עצמי, איך מנהיגי המדינה לא עושים משהו?

והנה, בבת אחת, בשעה 3 לפנות בוקר, בין יום חמישי לשישי האחרונים, גילינו כולנו שהכל היה רק תכנית מתוכננת היטב שנרקמה במשך חודשים רבים!!!

הבנת?

את חשבת שכלום לא קורה,

אבל בזמן הזה קרו דברים מאד מאד משמעותיים,

שרק בזמן מסוים אפשר היה לראות את התוצאה שלהם – תקיפה משמעותית והיסטורית באויב הכי גדול של מדינת ישראל, ושל מדינות רבות שמתות מפחד ממנה.

איך זה קשור אלי ואליך?

הרבה פעמים אני מזכירה לעצמי שאני ואת וכל יצור פה בעולם הוא חלק אחד קטן, פצפון, מפאזל ענק, מתכנון אלוקי שלם.

אני אוהבת מאד פאזלים ענקיים. מאד! רק לא מאפשרת לעצמי את התענוג הזה מחוסר זמן ומקום.

בשנת הקורונה בניתי פזל מטורף של 3,000 חלקים. היו לי אז ילדים קטנים ממש, ואף על פי ששמרתי מכל משמר, ואחרי שהרכבתי את הפאזל בלילות – נעלמו 5 חלקים שלא מצאתי. התקשרתי לחברה וביקשתי להשלים את החלקים, והם אמרו שהפאזל הזה אזל. בכאב גדול זרקתי הכל לפח.

5 חתיכות מתוך 3,000.

זה כלום. כמעט שום דבר.

ויחד עם זה, כל חתיכה משמעותית מאד!

ככה אנחנו, חתיכות קטנות-קטנות בתוכנית אלוקית ענקית, אבל כל חתיכה שווה המון, ובלעדיה התמונה לא שלמה.

ובתוכנית האלוקית הזו, הקב"ה יודע היטב איפה ולמה הוא שם כל חתיכה וחתיכה.

כמו המבצע שלנו באיראן: שקט הרבה זמן, אבל רק מלמעלה, ומתי מעט יודעים מה נעשה מאחורי הקלעים.

עכשיו בחיים שלי יש עומס רב של עניינים שמתפרקים ונבנים ואז מתפרקים שוב, ואני לא מבינה למה.

ומזיזה חלק אחד של פזל ושמה במקום, ואז מגלה שזה לא המקום, ואז שמה חלק אחר...

והפאזל שלי לא שלם, בלשון המעטה.

ומישהו שם למעלה מזיז לי את היד בכוונה ומפריע לי להרכיב את הפאזל שלי, ממש מפריע, בצורה גלויה ומכוונת, כאילו "להכעיס", אבל הוא יודע למה.

בטוח שיש לו תכנית מדויקת למה אני צריכה לעבור את כל זה.

הקושי שלי זה להיות בסבלנות ובאמונה, כדי לראות איך הוא מסדר בשבילי את הכל בדרך הטובה ביותר, גם אם היא כואבת עד העצמות, כי זה מה שנכון לי.

הוא מסדר בשבילי.

הוא דואג לי.

הוא רוצה בשבילי טוב.

בטוח.

הוא הרי התחייב על זה! שכל מה שקורה פה בעולם הוא לטובתנו!

זו הצידה לדרך שלי, מעבר לעובדה שאני שמחה מאד על המתקפה של ישראל באיראן, גם אם זה לא נוח לנו, וגם אם הילדים מפחדים, וגם אם אנחנו עוברים ימים מאתגרים, כי אנחנו חייבים לפגוע באפשרות של איראן להזיק לנו.

*

רק מזכירה שאנחנו במציאות לא נורמלית של מלחמה לא פשוטה, ולכן כל תגובה היא נורמלית: בכי, פחד, חרדה, חוסר תיאבון, אכילה מוגברת, לחץ, חוסר תפקוד, תפקוד יתר, חוסר שינה, עצבים...

תזכרי: את נורמלית.

שנזכה לשבוע של בשורות טובות, ולהפלת האויב הביטחוני הכי גדול של ישראל, ללא אבדות בנפש או בגוף של אף אחד משלנו.

איתך, גם בימים מורכבים שלי או של המדינה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן