המציאות הבאה לפתחנו היא לעולם דבר ה', וכידוע, כל דבר שבא לפתחנו – בא לפתוח אותנו.

עד לאחרונה היינו עדים לגל שריפות ברמה הארצית, וכמובן כל מה שעסקנו בו הוא לכבות את השריפות, ולקוות שבזה יגמר הסיפור.

המאמר הזה בא לאפשר קצת יותר התבוננות. הוא בא ליצר אותה הבנה פנימית שדרושה כדי להבין מה באמת באות השריפות הללו ללמד אותנו, והוא דורש מאתנו לעשות עבודה קצת אחרת, שלא מתחילה ונגמרת רק בכיבוי השריפות.

התפיסה האחדותית של המציאות

יש לדעת כי המציאות הנכונה היא מציאות אחדותית, שבה הכל יוצא ממקור אחד ומקושר לו, ובאמת אין פירוד בין הפרטים המרכיבים את המציאות.

עם ישראל הוא נשמה אחת שמחולקת בין גופים רבים, כך אומר התניא. העולם בשורשו הוא אחד, והכל קשור ומקושר למקור אחד. במעמקים, כל חלקי המציאות מאוחדים ומחוברים ממש, ואף על פי שאנו רואים עצמנו כפרטים, שכל אחד חי את חייו הוא, הרי שאנו קשורים ומקושרים זה בזה, ולא רק כבני אדם – אלא קשורים בכל ההוויה, מחוברים ומאוחדים עם כל כוחות היצירה.

יצירת המציאות וכל הבריאה וההוויה יוצאות כולם ממקור אחד, מאינסוף ברוך הוא, וככל שהבריות מתרחקות ממנו ויורדות את העולמות והרקיעים, הן חוות תהליך של פירוד. יש היפרדות של נשמות בין גופים, היפרדות וזנים של בעל חיים השונים זה מזה, היפרדות של עולמות, מאורעות שונים. כך יוצא שהמציאות כאן על הארץ היא מציאות של מורכבות, כלומר כזו המחולקת לחלקים ולפרטים, בשונה ממציאות פשוטה שבה הכל זה אחד.

המציאות החיצונית הנראית לעין היא אכן הופעה של פירוד, אך זוהי רק הופעתה החיצונית, ובמקורה היא בעצם אחד. החיבור בין כל פרטיה נובע מחיבורה לאלוקות.

כך שהבריאה במהותה היא אחדותית וכללית, הגם שהיא מופיעה לעינינו כפרטים וכפרטי פרטים. אנחנו לא דנים אותה כעין הפרט, אלא כעין הכלל, כלומר מתוך הסתכלות כללית.

מציאותם של הפרטים בבריאה מעידה על קיומו של משהו כללי ואחדותי, שהוא הרבה יותר גדול מהם. הרי כל פרט שיצא מהכלל – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. לכן גם אם הפרט נראה כיחידה נפרדת, הוא בעצם לא אחר מאשר פרט מתוך הכלל הכולל, משויך ומחובר לו.

במילים אחרות, אוסף הפרטים הם פועל יוצא של הכלל שקדם להם. המציאות הבראשיתית החלה מכלל שהתפרט לפרטים. הפרטים מלמדים על קיומו, ונוצרו ממנו.

הכלל אינו אוסף של פרטים שיוצרים כלל, אלא הוא כלל, ישות אחדותית, שממנו מתפרטים הפרטים.

כעין הגוף ואיבריו – הגוף הוא הבריאה, והאיברים הם הפרטים. אין לאיברים מעמד של פרט, אלא של פרט המשויך לכלל.

כל פרטי האיברים הם הופעות קטנות של הגוף, אבל כל אחד מהם כשלעצמו אינו יוצר את הגוף. הגוף בא לידי ביטוי באיבריו הקטנים, שמעידים על קיומו. כולם הם חלק מאורגניזם גדול יותר, שנקרא גוף.

התפיסה האינדיבידואליסטית מול התפיסה הקולקטיביסטית

התפיסה האינדיבידואליסטית רואה כל פרט בפני עצמו, ומנתקת אותו מהכלל כולו. כך יוצא שהפרט לא רואה את עצמו כחלק ממערכת אחת גדולה. הוא מרוכז בעצמו ובצרכים שלו, ורוצה שרק על פיו יישק דבר.

בהמשלה לאיברי הגוף, זה בעצם לומר שהלב, על כל תפקודיו ומערכותיו, פועל באופן עצמאי ומנותק מהגוף. הרי כל בר דעת מבין שזו אמירה משוללת כל היגיון, כי כל מהותו של הלב היא רק כאשר הוא בתוך המערכת האורגנית הקרויה "גוף", ושאין לו משמעות כשהוא מחוצה לו – מה גם שאינו יכול לפעול כלל כשהוא מחוצה לו.

כשהפרטים מנכסים לעצמם תפיסה של אינדיבידואל, ורואים את קיומם כמנותק מהמערכת, מתחיל תהליך של התחלקות, כלומר של מציאות מחולקת שלא יונקת ממקור אחד. אין כאן הבנה והפנמה תודעתית של הפרט, הגורסת כי הוא חלק מכלל אחד שלם, אלא יש ניסיון של הפרט לנתק את עצמו מהכלל, ולהתהוות בו באופן עצמאי.

ממציאות מחולקת – למחלוקת 

המעבר ממציאות מחולקת למציאות של מחלוקת הוא אפשרי, ואפילו מתבקש, משום שכאשר המציאות אינה אלא אוסף של פרטים אינדיבידואליים, הרי כל קיום של פרט אחר יכול בקלות לערער את קיומו של הפרט, כי כל אחד מאתנו חי לעצמו, ועובד עבור קידום האידיאלים או האינטרסים שלו, כך ששום דבר באמת לא קושר אותי אליו. כאשר אני מזהה פלישה לאזור הטריטוריאלי שלי – אני מיד מרגיש מותקף ומאוים, ואני לא מאפשר זאת.

אני אפילו לא פתוח לשמוע קולות אחרים, כי אין עוד מלבדי. אני המציאות היחידה שקיימת, גם פיזית, וגם בתודעה של עצמי.

כשהפרט בקיומו, או בסברותיו, נוגד את אלו שלי – אני לא מנופף בדגל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כי אין כלל אחד שמאחד אותנו, אלא יש כרגע מציאות מחולקת של פרטים, שבה כל אחד מהם חש כאינדיבידואל, ומערער ומהרהר על קיום האחר.

כך שמחלוקת היא עניין של זמן, ומצויה בפוטנציאל של המציאות האינדיבידואליסטית.

התפיסה הקולקטיביסטית, לעומתה רואה את הפרט כחלק מהכלל, מה שמאפשר לפרט לראות את עצמו כחלק ממערכת אחת גדולה, ולהתמסר לה.

כאשר הפרט חי בתודעה כזו, הוא מרגיש שייך, מרגיש את נחיצותו ומשמעותו לכלל, מרגיש שלא רק שהוא תורם – אלא גם נתרם, ומרגיש שהוא לא כאן בשביל עצמו, בשביל לקחת מהכלל מה שהכלל יכול וצריך לספק לו, אלא נהפוך הוא – הוא כאן בשביל לתרום את חלקו לכלל, הכולל יותר והגדול יותר ממנו.

זו תפיסה שמעודדת מסירות נפש, כי לעולם אדם יהיה מוכן להתמסר ולצאת מעצמו רק אם יזהה שיש ערך גדול ומשמעותי שהוא מחוצה לו.

רק אם ישנו אידאל או ערך שהוא גדול וכולל יותר, זה מעורר אצלו את תודעת הקולקטיב, את הזיכרון שהוא חלק ממארג אנושי גדול. את הזיכרון שהוא בעצם פרט שמעיד על הכלל, וכל מהותו נגזרת מכך שהוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממנו.

במקום הזה יש הרבה מקום גם לי וגם לך, אף על פי – ואולי דווקא משום – שאתה שונה ממני, כי שנינו ביחד מרכיבים את הכלל המגוון וההטרוגני.

אין כאן מקום לחילוקי דעות, אלא לקבלה של דעות, לסינתזה, להמון פרטים שמרכיבים יחד את הכלל השלם, להמון פרטים שנחיצותו של כל אחד מהם חשובה על מנת ליצור את הכלל באופן כולל ושלם הרבה יותר.

תודעת הכלל  משמרת את המציאות הבראשיתית שבה כל הפרטים יצאו מכלל אחד, ובאחדותם הם יוצרים שוב את הכלל הזה, כי הכלל בהתגלמותו כאן התפרט לפרטים, וכשהפרטים מתקבצים יחד – הם מנכיחים כאן את המציאות האחדותית, בדיוק כמו זו שקיימת למעלה, כנאמר: "אחד הוא אלוקינו בשמים ובארץ".

חומרי התבערה של אש המחלוקת: כשהקבוצה מתחלקת, מתפתחת המחלוקת ומתלקחת האש

נראה כי המחלוקת נוצרת בגלל חילוקי דעות ואי הסכמות בין הפרטים, אולם למעשה היא רק ביטוי מעשי של תפיסה תודעתית שרואה את האינדיבידואל כנפרד מהכלל. היא תוצר של שימור והפנמה כוזבת, כאילו חיי הפרט מנותקים מחיי הכלל.

הכלל אינו רואה עצמו עוד כמאוחד, אלא רק כגיבוב של אוסף פרטים שאין ביניהם, כאמור, כל קשר.

מכאן מתחיל תהליך הפרטה, שבו הכלל מתפרט לפרטים ולתתי פרטים, כך שאין שום משמעות או קיום עוד לכלל שהיה, ואז נוצר תהליך אינדיבידואליזם, שבו הפרט רואה עצמו כיחידה נפרדת, וכל קיום של פרט אחר מערער את שלו. משם קלה הדרך למחלוקת בין הפרטים, ולהיווצרותה של האש המתלקחת.

האש של המחלוקת נוצרה כי התפיסה הקולקטיביסטית, הגורסת שאנו כלל, מתחלקת, מתפרטת כרגע לפרטים ולפרטי פרטים, ומנכיחה את הפרט. וזאת היא עושה כנגד שאיפת המציאות, כנגד המציאות הבראשיתית שבה הכל קשור ומאוחד.

ככל שאנו עולים בשלבים מהעולם הזה אל כיוון המציאות הרוחנית יותר, אנו מגלים שהכל מחובר, ואין שום נפרדות. הנפרדות קיימת ככל שיורדים בעולמות, אבל היא חיצונית.

האש המכלה בחוץ אינה אלא שיקוף של אש המחלוקת שנגרמה כתוצאה מתפיסת המציאות כחלקים, מציאות שבה הפרטים מחולקים, ואינם מבינים שהם חלקיים. תפיסה זו היא שגרמה וגורמת להיווצרות המחלוקת, שבה פרטים ממשיכים במסע היפרדותם זה מזה, וכפועל יוצא – גם ממקורם, מהמקור שמאחד אותם.

לפיכך, רק כאשר ישכילו הפרטים להבין שהם חלק מכלל גדול, וכל מציאותם כאן היא כדי לתרום ולעזור להתהוות הכלל, כל אחד כפי חלקו – ממילא ירגיש כל אחד מהם בנחיצותו ובתרומתו לכלל, ותיעלם תפיסתו האינדיבידואלית את עצמו. מקומו יהיה בטוח לו, והוא יבין שכשם שהוא תורם את חלקו – כך בדיוק עושה גם פרט אחר, ונחיצותו של כל אחד מהם מחויבת ותורמת לרווחת הכלל, ואף לפרט החי בתוכו.

ממילא יפסקו המחלוקות, ותפסיק האש להתלקח.

שנזכה.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.