פורח רק ליום אחד, וחי 200 שנה: הפרטים המפתיעים על קקטוס הסגוארו

כשאנחנו חושבים על מדבר, אנחנו חושבים על שממה יבשה, בלי הרבה צמחייה, והמחיה שכן יש – דלילה, נמוכת קומה ולא מרשימה. ובכן, קקטוס הסגוארו פה בשביל לנפץ לנו את המיתוס על צמחייה במדבר.

קקטוס הסגוארו (Saguaro) הוא ענק שקט של המדבר. הוא צומח בעיקר במדבר סונורה שבדרום אריזונה, מקסיקו וקצת בקליפורניה – אזור שחם בו בקיץ, קר בחורף ויבש רוב השנה. זהו אחד מהקקטוסים הגדולים והמרשימים בעולם, והוא יכול להגיע לגובה של עד 20 מטרים ולשקול כמה טונות, בעיקר בזכות כמות המים שהוא מאחסן בתוכו. זהו צמח איטי מאוד: בשנים הראשונות לחייו הוא כמעט שאינו גובה, ורק אחרי עשרות שנים מתחילות להתפתח ה"זרועות" שמאפיינות את צורתו המפורסמת. סגוארו בודד יכול לחיות גם 150-200 שנה – וזה בתנאי המדבר הקשים.

אחד הסודות הגדולים של הסגוארו הוא יכולת הספיגה הכבירה שלו למי גשמים. השורשים שלו שטחיים מאוד – לפעמים רק בעומק של כמה סנטימטרים – אך הם מתפרסים על שטח רחב מאוד, כדי לקלוט כל טיפה של גשם. כשסופה מדברית מביאה גשם פתאומי, הקקטוס סופג במהירות את המים ומאחסן אותם בגזע ספוגי ואלסטי שמתרחב כמו בלון. גזעו עשוי רקמות ספוגיות וגמישות, שמתנפחות ככל שכמות המים גדלה – ממש כמו בלון שמתמלא, אך ללא סכנת פיצוץ. קקטוס בוגר יכול לאגור בתוכו יותר מ־700 ליטר מים לאחר סופה אחת בלבד. ברגע שאין גשם, הגזע מתכווץ בהדרגה, והמים שבתוכו משמשים את הקקטוס לאורך חודשים רבים. אם היית נוגע בגזע של סגוארו לאחר גשם, היית מרגיש שהוא כבד, צפוף ונפוח למדי – כאילו אגר בתוכו את כל מה שיוכל "לשתות" לעת עתה.

אך הסגוארו איננו רק יצור מבודד – הוא לב של מערכת אקולוגית שלמה. עופות דוגמת ינשופי הקקטוס מקננים בתוך חורים בגזעו, עטלפים מגיעים אליו בלילה כדי ללגום מצוף פרחיו, ודבורים מאביקות אותו בעונת הפריחה. גם בני אדם ילידי האזור, כמו שבטי הטוהונו־אודהאם, השתמשו בעבר בפירותיו להכנת מזון מסורתי וליצירת משקאות חגיגיים. כל חלק בצמח – מהקוצים ועד הפירות – הפך למשאב בסביבה דלת משאבים.

לסגוארו פרחים לבנים, גדולים ויפהפיים, שפורחים בלילה ונשארים פתוחים גם בשעות הבוקר המוקדמות. הפריחה מתרחשת באביב – לרוב במאי וביוני – וכל פרח פורח ליום אחד בלבד. הוא נפתח לקראת ערב, מפיץ ריח מתקתק ומזמין אליו מאביקים, בעיקר עטלפים, דבורים ויונקי דבש. הפרחים ממוקמים בקצה הזרועות והגזע, ויוצרים מעין כתר לבן בוהק על ראש הקקטוס. הפרחים מואבקים, ובמהלך הקיץ מבשילים לפירות אדומים־כהים, מלאים זרעים. הפרי בשרני ומתוק, ואכיל גם לאדם. הוא נפתח עם ההבשלה ומבליט את הציפה האדומה והעסיסית שבו – כמין אות חזותי לציפורים ובעלי חיים אחרים לבוא ולאכול, ובכך להפיץ את הזרעים למרחקים.

אחד הדברים המפתיעים ביותר לגבי קקטוס הסגוארו הוא העובדה שהוא משמש כבית לציפורים רבות. ינשופי הקקטוס, פשושים, נקרים ועוד מינים רבים מנקרים פתחים בגזע הספוגי שלו ויוצרים בתוכו קנים. הגזע מסוגל לרפא את עצמו סביב הפתח, כך שנוצרת מעין תעלת הגנה טבעית שמגינה על הציפור והאפרוחים שלה מפני חום, טורפים והתייבשות. עבור ציפורים רבות – זהו המקום הבטוח ביותר להקים בו קן במדבר הקשוח. הסגוארו, אם כן, אינו רק שורד – אלא גם מעניק חיים לאחרים.

אם יש דבר שאפשר ללמוד מקקטוס הסגוארו, הוא שכמו שאת הקקטוס הניח הבורא בסביבה קשה ומסוכנת, אך גם העניק לו את האמצעים לשרוד אותה, כך גם אנו, גם אם נראה לנו שהסביבה והתנאים שאנחנו חיים בהם לא מאפשרים לנו לשרוד, כך גם בנו טבע הבורא את היכולת לשרוד באותה הסביבה ובאותם התנאים.