צבא העכבישים שהציל מיליונים: הנס המדהים אחרי אסון השיטפונות בפקיסטן

בעוד פניהן של הודו ופקיסטן, אולי, למלחמה, אנו נשים לב לפלא טבע פקיסטני, שנראה קטן בצד מאורעות גדולים כל כך, אבל מלמד אותנו שוב, שאין לנו דרך לצפות ולהבין ולהעריך כמה  חכמה יש בטבע העולם, המסוגל לשקם את עצמו מקטסטרופות, להשיב את המקום לחיים ולדאוג בדרכים מופלאות לפתרון בעיות.

השיטפונות בפקיסטן בשנת תש"ע, 2010, היו מעין בבואה למבול של נח. הכל התחיל בגשמי מונוסון כבדים. מונוסון גם כך, מעצם מהותו, הוא גשם כבד, סמיך ובלתי פוסק, אבל  המונוסון של אותה שנה היה ממש פתיחת ארובות השמים, כאילו נשפכים מים מתוך צינורות. יום ועוד יום, והגשם ממשיך לרדת. נמדדו 200 מילימטר ב-24 שעות, ובפשוואר בירת חייבר 274 מילימטר ב-24 שעות (ובמלים פשוטות, הגשם היה מספיק כדי למלא את כל המקום שבו ירד בשני מטר גובה של מים, או בשני מטר ושבעים, כל זאת ביום אחד. לשם השוואה, במישור החוף של ישראל, שנחשב אזור די גשום, כמות המשקעים השנתית היא 600 מילימטר).

נהר האינדוס, למרות שמו, אינו עובר בהודו. הוא יורד מרמת טיבט הגבוהה, מקומו של הר האוורסט, הגבוה בעולם, חוצה את פקיסטן לרחבה, ונשפך אל הים הערבי. האינדוס הוא נהר אדיר: ספיקתו היא מעל 6600 מטר קוב לשנייה, ארכו 3200 ק"מ, והוא מנקז מעל מיליון וחצי קמ"ר. גם בסתם יום של חול הוא נהר כביר, אבל כאשר הגשמים הבלתי פוסקים הצטרפו לאגם הניקוז שלו, הוא הפך למבול מהלך, או יותר נכון – זורם.

מפלים אדירים של מים שצפו בכל רחבי פקיסטן. שמונה מאות אלף קמ"ר הפכו לים. חמישית משטחה של פקיסטן, שאינה מדינה קטנה, נעשה לתערובת של ים וביצה. עשרים מיליון איש ניזוקו, מתוכם אלפיים נהרגו, והשאר פשוט נשארו בעירום ובחוסר כל. כפריהם ואדמותיהם נשטפו, נגרפו ושקעו במצולה.

צרות באות בצרורות. המים באו, אבל לא נעלמו הם נקוו במישורים הגדולים, זרמו בין הגבעות, ופליטי האסון המשיכו לסבול מכה אחר מכה. אין בתים ואין רכוש, אין אוכל ואין כסף לתרופות, מזג אויר וצפיפות מביאים עוד מחלות. פקיסטן הפכה לאזור מוכה אסון. המים זרמו לאיטם אל הים הערבי, אבל שבועות ארוכים עברו עד שפני המים ירדו משמעותית. הארץ הפכה לביצה.

ואז התושבים שמו לב לדבר מופלא: העצים שסביב למקווי המים העצומים שיצרו השיטפונות, נראו פתאום כמו הממתק "שערות סבתא", כאילו מישהו ליפף אותם בצמר גפן. במחשבה ראשונה היו בטוחים הפקיסטניים שמדובר בשד מפלצתי שקשור לאסונות, או באיזה כישוף. אבל חוקרים שהיו באזור גילו דבר מדהים: העכבישים, שחיו עד אותו הזמן במפוזר על פני השטח המיוער, נמלטו במיליוניהם ומיליארדיהם ממי השיטפונות העולים ומקפחים את "פרנסתם", חרקים וזבובונים. הם התייצבו על העצים שמסביב לאגמים החדשים, ושם טוו את קוריהם. ריכוז כה גדול של עכבישים בשטח הרבה יותר מצומצם, הביא אותם לשיא של טוויית קורים. העצים היו עטופים בקורים.

הפלא הזה שימש כהצלה גדולה לתושבי פקיסטן. במשך חדשים רבים נשארו מקווי המים ברחבי המדינה. גם כאשר הכפריים ניסו לשקם את האדמות שנחשפו מחדש, מים עומדים הם כר פורה ליתושים, שהם בתורם מפיצי מחלות, ומערכת הבריאות הפקיסטנית לא היתה בדיוק ערוכה לחיסונים, הדברה, ופעולות כאלו. אבל אז היה מי שיצא לעזרתם: צבא העכבישים לפקיסטן, החומה האדירה של העצים עטופי הקורים, פשוט לכדה את נחילי היתושים. העכבישים מחוסנים באופן טבעי מפני המחלות שאותן נושאים היתושים, והם גם קיבלו מזון טעים וטרי שמספיק לשלש סעודות ביום, ואילו מבני האדם נחסכו הסבל והסכנה שבהתמודדות עם יתושים. לאט לאט, עם ירידת המים, חזרו העכבישים והשתלבו במקומם הטבעי על פני הקרקע, והיתושים הלכו ונכחדו.

מה רבו מעשיך ה'!