ל"ג בעומר – קרן של אור בתוך תקופה של כאב

בעיצומה של תקופה קשה, בתוך ימי הדין והאבלות של ספירת העומר, ניצב יום אחד מואר, כמו נר בתוך חושך סמיך – ל"ג בעומר.

הוא לא רק "יום הפסקה", אלא הכרזה חדה: יש המשך. יש תקומה. דווקא מתוך השתיקה, נולדת שירה חדשה. מתוך הפסקת הדיבור, נולד קול ברור, עמוק וחדש.

מות תלמידי רבי עקיבא – עשרים וארבעה אלף במספר – הוא לא רק אסון מספרי. זהו שבר רוחני עצום. הם היו הלפידים, נושאי תורתו של רבי עקיבא, שכמעט שאבדה עם לכתם. ודווקא ברגע ההוא, מתוך השבר, מתחיל מהלך אחר – מהלך של תיקון, של המשך. חמישה תלמידים חדשים, ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, ממשיכים את הדרך. הם לא רק שימרו את תורת רבי עקיבא – הם גילו בה עומקים חדשים, סודיים, נסתרים, שעד אז לא היו יכולים להיאמר.

התורה הזו, תורת הסוד, לא התגלתה מתוך נחת. היא פרצה מתוך מערה אפלה, מתוך דממה של שלוש עשרה שנה, שבהן רשב"י ורבי אלעזר בנו לא דיברו עם איש. והנה, מתוך השתיקה הזאת – נשמע קול. קול של תורת הסוד. קול של אש.

ל"ג בעומר הוא היום שבו רשב"י "גילה רזא דאורייתא", ולבסוף – הסתלק מתוך דיבור. לא מיתה אילמת, אלא הסתלקות מתוך גילוי, אור, שירה. האש שמסמלת את ל"ג בעומר איננה רק זכר למדורת קברו – אלא סמל לאש פנימית, אש של גילוי פנימי עמוק.

כאן עומד מהלך הפוך ממה שהכרנו: לא עוד שתיקה שמביאה לאובדן, אלא שתיקה שמביאה לדיבור עמוק יותר. לא עוד סתימת המעיין, אלא העמקה שלו. ל"ג בעומר מלמד אותנו שהאור נברא מתוך החושך. שהגילוי מגיע דווקא לאחר שתיקה ארוכה.

ואם יש לקח שאנו יכולים לשאת איתנו מהיום הזה, הרי זה הקריאה לא להיבהל מהחושך. לא להירתע מהשתיקה. לא להתייאש מהרגעים שבהם הכול נדמה סגור. לפעמים, רק מתוך השתיקה – יכול להיוולד הדיבור האמיתי.

ל"ג בעומר אינו רק הפסקה בלוח השנה – הוא קרן אור בתוך תקופה של כאב. זהו היום שבו מתוך שתיקה ממושכת – שתיקת האבל על מות תלמידי רבי עקיבא, שתיקת המערה של רשב"י – נולד קול חדש. תורה חדשה. אש פנימית.

דווקא במקום שבו הכול נראה אבוד, מתגלה האור. מתוך הדממה – פורצת שירה. מתוך ההפסקה – ממשיך הסיפור.

ל"ג בעומר קורא לנו להעמיק. להבין שהשתיקה אינה חורבן – אלא הכנה. שהיא לא סתימה – אלא חיפוש. רק מי שמסכים לשתוק, מסוגל לבסוף לומר משהו אמיתי.