קדושת לוי על פרשת אמור: דבר תורה קצר שישדרג את שולחן השבת

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א, א')

מדוע יש כפילות בלשון הפסוק - "אמור" ו"ואמרת"? ומדוע מדגיש הכתוב את המילים "בני אהרן"?

כך מסביר קדושת לוי:

הקב"ה ציווה את משה לומר לכהנים שיקדשו את עצמם, אך היה חשש שהכהנים יתגאו ויחשבו שהם חשובים יותר משאר ישראל - "מי כמונו שהקב"ה בחר בנו להיות קדושים ולאכול קדשים!"

"או יבואר הפסוק אמור אל הכהנים, בהיות כאשר ציוה ה' למשה לאמר לכהנים שיקדשו עצמם, אך פן ירום לבב הכהנים ויתגאו לבבם לאמר מי כמוהם אשר בהם בחר ה' מכל ישראל להקדישם בקדושה והאכילם קדשי שמים שאסור לזרים בוודאי הם חשובים לפני המקום מאוד וחיבתו להם יותר מכל ישראל וירום לבבם על אחיהם בני ישראל".

לכן, לפני שמשה מוסר לכהנים את הציווי עצמו ("לנפש לא יטמא"), הקב"ה מצווה להקדים הקדמה שתמנע מהם להתגאות.

רבי לוי יצחק מסביר: אדם יכול להתגאות רק בדבר שהוא עצמו עמל והשיג בכוחות עצמו. אבל במעלות שהגיעו אליו בירושה או מתנה - אין מקום לגאווה.

"לכן להוציא זה מלבם צוה הקדוש ברוך הוא שיקדים להם הקדמה אחת שלא ירום לבבם ואחר כך יגיד להם את אשר צוה ה'. והוא, דבאמת לא שייך שיתנשא האדם אלא בדבר שהוא עמל וטורח ויגע עצמו בו מה שאין כן דבר שלא עמל בו כגון יחוס אבותיו לא שייך בזה התנשאות, כי במה נחשב הוא".

לכן נאמר "אמור אל הכהנים בני אהרן" - כלומר, הזכר להם קודם כל שקדושתם אינה משלהם אלא בזכות היותם בניו של אהרן! אהרן הכהן היה כה קדוש עד שהוריש את קדושתו לבניו, והם לא פעלו דבר להשיג זאת בעצמם. לכן אין להם במה להתגאות.

"וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן, כלומר שמקודם תקדים להם מה שחפץ השם יתברך בהם הוא לא מצד עצמם רק מצד היותם בני אהרן, שאהרן היה קדוש כל כך עד שבקדושתו הכניס בבניו קדושה גדולה קדושי עליון ולא הם עצמם פעלו כל זאת ולכן אין להם במה להתפאר".

רק לאחר שמזכירים להם שקדושתם היא בירושה מאהרן אביהם, אז אפשר לומר להם את הציווי עצמו: "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו".

"ואחר כך אז ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, הקדושה שאני מקדש אותם. מה שאין כן כשתאמר להם מקודם ירום לבבם על אחיהם בני ישראל וצוה השם יתברך להכניסם במדת ענוה לבלתי ירום לבבם".

הקב"ה רצה שהכהנים יקיימו את הציוויים המיוחדים להם מתוך ענווה, ולא מתוך התנשאות על שאר ישראל. לכן עוד לפני מסירת הציוויים עצמם, הוא דאג להכניס בהם את מידת הענווה - על ידי הזכרת העובדה שקדושתם היא בירושה ולא בזכות עצמם.

זהו המסר של "אמור" הראשון (שהוא הקדמה וחינוך לענווה) לפני "ואמרת" השני (שהוא העברת הציווי עצמו).

הרב שניר גואטה - מהי גאווה יהודית? צפו