"אנחנו צוחקות, בוכות, ובעיקר אוגרות כוחות": מסען המטלטל של אימהות הלוחמים הפצועים

במבט חיצוני הן נראות כמו קבוצת נשים רגילה לכל דבר, שיצאה אולי לנופש של גיבוש או ליום כיף מהנה. הן יושבות יחד על שפת בריכה, מתגלגלות מצחוק במופע סטנדאפ משעשע, צורפות תכשיטים בסדנה אומנותית, ושרות יחד מכל הלב והנשמה עד לשעות המאוחרות של הלילה.

רק במבט מעמיק יותר ניתן להבין שאין אלו נשים רגילות. אלו אימהות לביאות. חלקן הגיעו ליום המיוחד הזה ישירות מבית החולים בו מאושפז בנן הפצוע, ועומדות לחזור לשם לאחר מכן, מבלי לדעת לכמה זמן. אחרות מתמודדות עם בן שכבר שוחרר ונמצא בבית, אך הוא עדיין פצוע קשה וזקוק לשיקום ממושך.

"אבל הקושי לרגע אינו עומד בסתירה להנאה ולחוויה המשותפת שלנו", מבהירה מיכל אסבן, המארגנת של ימי ההתאווררות המיועדים לאימהות של חיילים פצועים. "אנחנו צוחקות וגם בוכות, ובעיקר אוגרות כוחות", היא מבהירה, "וזוהי בדיוק המטרה".

החיים נעצרים

כבר למעלה משנה שמיכל מקדישה את כל כוחותיה ועתותיה כדי לעודד ולתמוך באימהות של חיילים פצועים. היא יודעת עד כמה זה חשוב, מאחר שבנה יותם נפצע גם כן במלחמה באורח קשה.

"יותם למד בישיבת מרכז הרב והתגייס במסגרת תוכנית מיוחדת לבני תורה בסיירת צנחנים", מספרת מיכל. "כבר בשלב מוקדם הציעו לו להיות קצין והוא התלבט, אך לבסוף החליט שהוא שואף לעשות הכי טוב שאפשר והתחיל קורס מ"כים. זמן קצר לאחר מכן הוא נכנס עם היחידה שלו לעזה. הם נלחמו שם במשך ארבעה חודשים ברציפות, כאשר מתאפשרת להם יציאה אחת לחודש בלבד. בהמשך נערך טקס של סיום הקורס והגענו אליו כהורים. זה היה אחד הטקסים העצובים בחיי – היו שם חיילים קטועי רגליים שאמנם סיימו את הקורס בהצטיינות, אך שילמו מחיר רפואי כבד, היו גם הורים של חיילים שנהרגו שבאו לקבל את הסיכות של ילדיהם, במקומם. היה מאוד קשה לראות את זה".

כשלושה שבועות לאחר הטקס זה הגיע גם אליהם. מיכל מציינת כי באותו זמן פיקד יותם על חיילים חרדים בצנחנים, כשהוא מוביל אותם בפעילות מבצעית בג'באליה, אך אז התרחשה תקרית קשה ומצערת בה נהרגו חמישה חיילים של יותם, יותם נפצע קשה, ולוחם נוסף נפצע באורח אנוש.

מיכל מדגישה שיותם הוא באופן כללי נס גדול. "הוא עבר פציעה קשה וסבל מאוד, גם עכשיו – יותר משנה אחרי הפציעה, הוא עדיין בשיקום יום-יומי, אבל הוא ברוך ה' חי, בריא ומתפקד, גם הראש עובד היטב והגוף שלם. אנחנו יודעים להודות על כך, כי זה לא מובן מאליו".

תכשיטים לאימהות

במהלך תקופת האשפוז, עוד כשיותם היה בטיפול נמרץ, ראתה מיכל סביבה לא מעט אימהות של חיילים פצועים. "ראיתי את הצער שלהן והרגשתי את הקושי שהן נושאות איתן", היא מספרת, "ראיתי גם את הקושי של בעצמי, וכבר אז החלטתי כי ברגע שרק אוכל אעשה משהו כדי לשמח את האימהות הגיבורות הללו".

הרגע הזה הגיע מהר יותר מכפי שמיכל יכלה לתאר, ועוד כשיותם היה מאושפז בטיפול נמרץ היא התחילה ליצור עגילים יפהפיים, כדי לשמח את אותן אימהות. "אני צורפת במקצועי", היא מסבירה, "וניסיתי לתת להן מה שאני יכולה כדי להעלות להן חיוך על הפנים".

חודש לאחר פציעתו של יותם קיבלו בני משפחת אסבן הודעה על כך שעליו לעבור לשיבא בתוך שעה, כי התפנתה עבורו מיטה במחלקת השיקום. "כך עברנו למחלקת השיקום, וערכתי היכרות עם מעגל אימהות רחב יותר שחלקן נמצאות כבר חודשים ארוכים על יד מיטות ילדיהן. שוב ראיתי את הכאב והסבל, ושוב התחלתי לצרוף עבורן עגילים, וכשניגש אליי מישהו ושאל למה אני מחלקת רק לחלק מהאימהות ולא לכולן, הסברתי לו שהחומרים יקרים ואין לי אפשרות לממן כמות גדולה יותר. הוא הגיב: 'תכיני ואני אשלם'.

"כך אכן היה, ובתוך זמן קצר חילקנו תכשיטים לכ-250 אימהות. זה הוביל לתגובות מרגשות מאוד, ולסיפורים מרגשים לא פחות. בשלב מסוים יותם שוחרר הביתה, ואני המשכתי לשמור על קשר עם כולם מרחוק, דרך המתנדב חנן בראל שריכז הכל במסירות רבה, ואף השיג מימון עבור החומרים.

"באחד הימים העביר לי חנן סרטון מרגש עד דמעות, בו רואים חייל שהתעוור כשהוא מקבל את התכשיט שהכנו, ממשש אותו ושואל: 'מה זה?' כשהסבירו לו: 'זה תכשיט לאמא הלביאה שלך', הוא הושיט לה אותו, וזה ריגש אותי באופן לא רגיל. הזכות לשמח אימהות היא גדולה כל כך".

לנוח ולהתאוורר

לאחר ששוחרר יותם מבית החולים ועבר למסגרת של שיקום יום החליטה מיכל לצאת ביוזמה חדשה: 'יום אוורור' מיוחד לאימהות של החיילים הפצועים. "רציתי לאפשר להן להתאוורר, לצאת קצת מהאווירה הקשה של בית החולים, ולדאוג קצת לעצמן", היא מסבירה. "חשבתי שזה יהיה יום בודד וחד פעמי, אך ההצלחה הייתה כה גדולה, והיא גרמה לי להוסיף עוד ועוד ימים כאלו, שבכולם הייתה היענות חסרת תקדים של האימהות".

מיכל מתארת שגם באותם ימים נראו מחזות מרגשים ביותר. "ראיתי אימהות בוכות זו על כתף של זו, מחבקות זו את זו, ושואבות כל כך הרבה כוח". היא גם מבקשת לציין את בן דודה גדי פריבר, מנהל מלון יערים במעלה החמישה, שפותח את המלון בהתנדבות לאימהות ומאפשר להן לקיים שם את היום המלא והגדוש להפליא במגוון רחב של תוכניות: הופעות סטנדאפ, סדנאות מגוונות, שירה בציבור, והרצאות במגוון נושאים. "לכל יום כזה מגיעות כ-40 משתתפות ועוד היד נטויה", מספרת מיכל.

מדובר באימהות לחיילים שנפצעו קשה. איך הן מסוגלות לעזוב את ילדיהן ולהתפנות ליום כזה, עבור עצמן בלבד?  

מיכל אינה מתפלאת על השאלה, אך מסבירה: "מהניסיון שלי ומההיכרות עם השטח אני רואה שבדרך כלל יש שני שלבים בפציעה – יש את השלב הראשון בו הילד מאושפז בטיפול נמרץ, ואז האימהות מפורקות, ואינן עושות כמעט שום דבר מלבד מאשר לשבת על יד מיטתו ולהתפלל.

"אבל מהר מאוד מגיע השלב הבא, בו המצב אולי קשה, אך יציב, והוא הופך להיות חלק מהן ומהמשפחות שלהן. בתקופה זו, עם כל הקושי, האמא זקוקה ליציאה ולהתאווררות, ולא פחות מזה – חשוב לה לפגוש אימהות נוספות במצבה ולדבר על המצב. זו גם הסיבה שבכל יום כזה אנחנו דואגות שיהיה מעגל עם שיח משותף, בו מספרת כל אחת על עצמה ועל הפציעה של בנה. אימהות אומרות לי לא פעם שדווקא החלק הזה הוא שנתן להן את הכוח לכל היום, כי אין דבר קשה יותר מלהיות לבד בבית עם הצער, הקושי והבכי. כמובן שבסיומו של כל יום כזה אני דואגת שהאימהות יקבלו גם מתנה יפה, ולא פעם אני מעבירה להן גם סדנת תכשיטים, כך שהן יוצאות גם עם תכשיט יפה שייצרו בעצמן".

אפרופו תכשיטים, מיכל מספרת כי אחד הפרויקטים היפים שהיא הובילה לאחרונה, כלל חלוקה של 250 צמידים יוקרתיים מפנינים, אותם היא הכינה עם בנות מאולפנת גבעת שמואל, בה היא מלמדת. "חילקנו אותם דווקא לאחיות של החיילים הפצועים, מתוך הבנה שגם הן יושבות ליד אחיהן ומלוות אותו כל הזמן.  קיבלנו אחר כך דרישות שלום וכל כך הרבה מילים טובות, על כך שזכרנו אותן, וכמה שהצמידים שימחו אותן".

ומה עם נשות הפצועים? גם עליהן חשבתם?

"בוודאי שחשבנו, אך מהר מאוד גילינו שהנשים הקימו עמותה משל עצמן, ודרכה הן נלחמות על הזכויות שלהן, בצדק רב. במקביל, גם אני דאגתי להקים עמותה בשם 'אמא לביאה' לצורך מיצוי זכויות מול המערכת. אנחנו נפגשות יחד בכנסת, בוועדות ובמקומות נוספים, ופועלות יחד ובחוד למען מיצוי הזכויות. מבחינתי ברור לי שנעשה הכל כדי שהמדינה תתייחס בכובד ראש לסבל של האימהות ולעול שעבר עליהן, ותיתן להן את כל הזכויות הראויות להן.

"לצערי יש בין הנשים שלנו אימהות רבות שבניהן נפצעו באופן בלתי הפיך – חלקם התעוורו ולחלקם נקטעו רגליים או ידיים, האימהות מתרוצצות איתם מניתוח לניתוח בארץ ולעתים גם בחו"ל, ואנחנו אלו שמהוות עבורן קבוצת תמיכה. השאיפה היא שגם המדינה תהיה סוג של קבוצת תמיכה, כדי שידעו שהן לא לבד בסיפור הזה, ושיש להן מעטפת. זו הקריאה שלנו: 'תהיו שם בשבילנו', כי מניסיוני, כשאין כתובת זה הדבר הקשה ביותר".